לעניות דעתי, חלק בלתי נפרד מ
כבוד האדם של
שלמה בניזרי ושכמותו הוא זכותו המלאה שלא להודות בעבירה פלילית - בין אם הוא ביצע אותה ובין אם לאו.
אני מתקשה להבין מהיכן לוקחים אדם, או רשות שלטונית כלשהי, את היומרה לדרוש או לצפות משלמה בניזרי להודות בעבירה פלילית.
התוודות בביצוע עבירה פלילית היא, בראש ובראשונה, תוצאה של תהליך נפשי פנימי, שהוא עניינו האוטונומי והפרטי של המורשע; ירצה - יתוודה בפומבי או בפני בני משפחתו או בפני רבו. לא ירצה - יכחיש וייקח עמו את ההכחשה אלי קבר.
זו זכותו המלאה של שלמה בניזרי לבנות לעצמו את הנרטיב שלו על הכחשה מוחלטת של העבירה - גם אם יציגו בפניו באותות ובמופתים הוכחות חד-משמעיות שהוא ביצע את העבירה.
זו זכותו של בניזרי לטאטא את כל ההוכחות כנגדו אל מתחת לשטיח - גם אם השטיח יגיע עד לתקרה.
זו זכותו המלאה של שלמה בניזרי לספר בלהט לילדיו, לנכדיו ולבאים אחריהם שהוא זך כבדולח.
ואם בצאצאיו של שלמה בניזרי עסקינן - עוד לא מצאתי אדם רציני שיטען שחוסנם הנפשי או מצבם החברתי של הילדים והנכדים של בניזרי ואחרים כמותו, ישתפר אם הוא יתוודה שהוא עבריין פלילי.
ובמילים אחרות, בראייה כוללת של טובת ילדיו ונכדיו של בניזרי - כלל אין זה ברור שהתוודותו בביצוע עבירות פליליות היא הדבר הנכון לעשותו. ואם כך, ובהנחה ששלמה בניזרי רואה את טובת ילדיו ונכדיו לנגד עיניו - האין זה עדיף להכחיש ולא להודות בביצוע עבירות פליליות?
לתת דעת למשמעות ולהשלכות ההתוודות אכן, הרשות לשיקום האסיר רואה לעצמה מטרה להעביר את האסיר הליך שיקומי שיביאו לידי חרטה על מעשיו. אלא שחרטה מקפלת בתוכה, מטבע העניין, הודאה בביצוע העבירה.
משכך, נשאלת השאלה: אם הרשות לשיקום האסיר לא אמורה לתת דעתה - לא רק להתוודות האסיר כשלעצמה, אלא גם למשמעות של ההתוודות הזו של האסיר ולהשלכותיה של ההתוודות על ילדיו, נכדיו ושאר בני משפחתו של האסיר.
במילים אחרות, גם אם נניח שהתוודות האסיר בביצוע עבירה פלילית מסייעת לשיקומו האישי - האם אין בעצם ההתוודות הזו כדי להסב נזק לחוסנם הנפשי ולמעמדם החברתי של ילדיו ונכדיו ושאר בני משפחתו? האם השיקום הזה של האסיר וריפוי הפצע האישי שלו אינו פוער פצע עמוק יותר במקום אחר? ואם כך, מה האינטרס הציבורי בתוצאה ההרסנית הזו?
ועוד לא דיברנו על כך שהתוודות אסיר בביצוע עבירות פליליות עלולה לחתור תחת האוטוריטה שלו כלפי ילדיו ונכדיו, והחשש להרס הרקמה המשפחתית הנובע מכך.
מעין עסקת טיעון מאוחרת עם בניזרי הנה כי כן, מול הערך החברתי של שיקום האסיר באמצעות התוודות והבעת חרטה על העבירות הפליליות שהורשע בהן - מול הערך הזה נמצאים ערכים חברתיים חשובים לא פחות.
ואם הרשות לשיקום האסיר, השואפת להביא את האסיר לחרטה על מעשיו, אינה נותנת דעתה לערכים החברתיים הללו ולצורך להגן עליהם - יש לכבד את זכותו של האסיר עצמו להביא את הערכים הללו בחשבון שיקוליו אם להתוודות או לא.
וכשזו תמונת המצב, כי אז נשאלת השאלה אם הצבת דרישה בפני אסיר שיביע חרטה ויתוודה על מעשיו כתנאי לשחרורו היא בכלל דרישה לגיטימית או רצויה מבחינה חברתית.
אלא ששלמה בניזרי חטא כאן חטא בל יכופר: הוא העז להפר את כללי השקר המוסכם, שבמסגרתו הרשויות מנופפות לעומת האסיר במפתחות היציאה מבית הסוהר, וכאמור דורשות ממנו בתמורה שיביע חרטה על מעשיו. מין עסקת טיעון מאוחרת שכזו.
ועכשיו, ישנם המצקצקים בלשונם ודורשים להשיב לשקר המוסכם הזה את כבודו שאבד לרגע, ולהחזיר את שלמה בניזרי לבית הסוהר לריצוי יתרת השליש שזכה בו.
כי השקר המוסכם - יציאת האסיר לחופשי תמורת חרטה פיקטיבית - השקר המוסכם הזה הוא אחד הסממנים היותר מובהקים לחיוניותה של הצביעות.
