מומחה הממונה מטעם בית המשפט וצריך בתוקף תפקידו ומינויו לבדוק ליקויים ואי התאמות, ניצב מול שתי חוות דעת נוגדות וסותרות, ולפעמים הוא רואה את תפקידו כמגשר ומפשר שמבקשים ממנו לנקוט בעמדת ביניים - מעל חוות הדעת המינימאלית, ובשום אופן לא תחתיה, ותחת חוות הדעת המקסימאלית ובשום אופן לא עליה.
מומחה הרואה עצמו מגשר הוא שוגה בעליל, ומפספס את עיקר הכוונה במינויו. בניגוד לבית המשפט, המומחה אמור להיות איש המקצוע וצריך להביא אל בית המשפט את האמת המקצועית, בין אם היא מצויה אצל אחת מחוות הדעת בצורה מושלמת ומדויקת, בין מעליה או מתחתיה.
המומחה אינו מגשר.
כל מומחה מפרט בדף הראשות המהווה הקדמה לחוות הדעת את הידע והניסיון המקצועי שלו.
מומחה אשר רואה את עיקר תפקידו כמגשר, מן הסתם נוקט בעמדה בלתי מציאותית ובלתי יישומית, כי אי-אפשר לתקן דבר במחיר מופחת מהמחיר האמיתי גם כאשר הצדדים באים זה לקראת זה ומתפשרים "באמצע". יוצא כי כל חוות הדעת של המומחה-המגשר היא וירטואלית, מרחפת ומנותקת מהמציאות.
והיה ומגיע הזמן לתקן את הליקויים, המחיר שנפסק לא מספיק לכך, ומישהו נותר עם מפח נפש וחסרון כיס.
גישה זו של מומחים פוגעת האיכות הבניה, שכן במקום בו תיקון אמור היה להתבצע - נותר הליקוי באין אפשרות כספית לבצעו, ו"מעוות לא יוכל לתקון".
הדרך למנוע את האנומליה הזו, שלפעמים בבסיסה טמון רצון טוב וכנה לגרום לסיום הסכסוך, היא - הבהרה חד-משמעית שהמומחה עלול למצוא את עצמו כהמשך לתפקידו בו החל, כמפקח ואחראי על התיקונים בסכומים בהם הוא נקב.
אחרת, מה יתרון למומחה? ואכן, מומחים רבים מסרבים לקבל כהמשך לתחילת תפקידם בתיק - פיקוח ואחריות לביצוע התיקונים, אף על-פי שבחוות דעתם, כמקום בו הם מפרטים את כישוריהם המקצועיים ואת ניסיונם, רואים כי הם דווקא מתאימים לביצוע הפיקוח על העבודות ככפפה ליד...
במצב בו יידע כל מומחה כי בסופו של יום הוא אמור להידרש כחלק מתפקידו גם לפקח על העבודות אותן הוא אישר וכימת, במסגרת תקציבית אותה הוא בעצמו קבע בחוות דעתו - המומחה לא יפעל כמגשר אלא ייאלץ למצות את ידיעותיו והערכותיו האובייקטיביות, המקצועיות, כדי לבטל את הליקויים בתנאי מציאות, ולא בתנאי "כאילו".
