בשביל מה אנחנו צריכים בכלל את ה"שלום" הרצחני הזה? לשאלה הזאת ניתנו כמה תשובות סמולניות.
האחת תשובתו של שליח ציבור הסמול בטלוויזיה,
חיים יבין. באחד הראיונות היותר הזויים שלו עם לוחם שלום ידוע, כשרוחו התערבבה עליו וגלי הזיותיו שטפו את כל ישותו ונדמו לו כמציאות ממש, הוא אמר בשמחה כשכל גופו מרנן: אז מה, בקרוב כבר נוכל לנגב חומוס בדמשק ולנסוע במכונית לאירופה דרך סוריה?!
תשובה אחרת אומרת שברוחו של הסמול שוררים דחפים בלתי נשלטים להגשים עולם אוטופי, עולם הרמוני בו אין מלחמות וכל באי עולם חיים בהרמוניה זה עם זה. לכן לא חשוב היכן ואיפה, בכל מקום בו יש סכסוך על השמאל העולמי - שהסמול בארץ הוא בשר מבשרו - לפעול לסיום הסכסוך ולהבאת השלום העולמי.
שלמה בן-עמי שייך לקטגוריה הזאת, ואמנם יש לו קבוצה שמאלנית בינלאומית העוסקת בפתרון סכסוכים בכל מקום בעולם, בלי שבכלל עולה בדעתה לשאול עצמה באיזו זכות הם מתערבים בבעיות בארצות לא להם, כי הרי השמאל רואה עצמו כמייצג האוניברסליות ובשמה מותר לו לדחוף את אפו בכל מקום. ואכן שלמה בן-עמי, כשר חוץ שלנו ובלא לבקש את אישורו של ברק ראש הממשלה, הציע לפלשתינים בשיחות טאבה בשנת 2000 לקלוט שלוש-מאות אלף פלשתינים בתוך הקו הירוק וזאת רק בתור הצעת פתיחה. אם יהיה צורך, הוא אף יכפיל וישלש את המספר.
ניתוק מהמסורת, מהלאומיות ומהמשפחתיות יש בוודאי עוד סיבות לכך שה"שלום" נעשה אצל הסמול לדת השלום. אביא עוד סיבה אחת. הסמול, המנותק לחלוטין מן המסורת שלנו, מן הלאומיות שלנו, מן המשפחתיות שלנו, ולמעשה הוא קם ובשם החשיבה הרציונלית הצמיתם בקרבו ועשה את הרעיונות המופשטים, הכללים המוחלטים, למקום משכנו. נותר וחי את חייו ללא משמעות, ללא תוכן פנימי עמוק, ללא משהו שיאחד את מחשבתו, תחושותיו ומעשיו לכלל משהו השוכן עמוק בכל יישותו. כך, כדי לכסות על הריק הקיומי שלו, הוא יצר והתחיל לעבוד את דת השלום.
אולם ישנה בכל זאת סיבה אחת המשותפת לכל הקבוצות שמניתי ויש כמובן עוד קבוצות. באחת מן הפעמים הרבות, כשפרופ'
זאב שטרנהל תקף את מה שהסמול קורא "כיבוש", הוא נשאל: "ובאיזו זכות אנחנו בכלל נמצאים בתוך הקו הירוק?" תשובתו היתה: "אנחנו כבר נמצאים בתוך הקו הירוק". כלומר, איננו שונים מן הלבנים באמריקה ששחטו עשרות מיליוני אינדיאנים והשתלטו על אדמתם; מן הלבנים באוסטרליה ששחטו מיליוני אבורג'ינים והשתלטו על אדמתם; מן הלבנים בניוזלנד ששחטו עשרות אלפי מאורים והשתלטו על אדמתם ועוד. תשובה זו משקפת עוד סיבה לדת השלום של הסמול.
מצפונו השמאלני-מערבי-גויי של הסמול מציק לו: "באיזו רשות התנחלת באדמת הפלשתינים? באיזו רשות שדדת את אדמתם?" הסמול הרואה עצמו כשלוחה של המערב ובהיסטוריית האידיאות של המערב כהיסטוריה שלו, ובאנשי המערב ההיסטוריים כאבותיו, יכול לרצות את מצפונו רק בדרך אחת - לקבל אישור היסטורי מן הפלשתינים לקיומו בארץ הזאת. וזאת הוא מקווה לקבל על-ידי מה שהוא קורא שלום.
