נוכח שבוע האפרטהייד הישראלי, ה"מכה" לאחרונה בערים ובקמפוסים ברחבי העולם, תומכיה של המדינה היהודית מתקשים להגיע להסכמה באשר לתגובה הטובה ביותר לחג השנאה הזה. חלק מציעים להדגיש את מאמצי השלום של ישראל, אחרים מציעים למתג מחדש את המדינה על-ידי הדגשת הישגיה הרבים וסיפורי ההצלחה שלה. ואילו יש כאלה הסוברים כי יש להזכיר לעולם שהציונות היא תנועת השחרור הלאומית של היהודים, ולא תנועה גזענית. לכל אחת מן הגישות הללו יש יתרונות, אך אף אחת מהן לא "תעשה את העבודה".
רדיפת שלום או שגשוג אינם הוכחה לנאורות או שוויון בבית. המשטרים האכזריים ביותר חיו בשלום עם שכניהם, בעודם מדכאים את נתיניהם; החברות המשגשגות ביותר נהגו אפליה כלפי מיעוטים פגיעים. דרום אפריקה לא הייתה בדיוק ענייה ונחשלת טכנולוגית; בארצות-הברית, אולי האומה המצליחה והעשירה ביותר בזמננו, הייתה נהוגה עד לא מזמן הפרדה בין קבוצות שונות של אוכלוסיה.
מה שמניע את עלילת האפרטהייד גם אינו שכחת טבעה האמיתי של הציונות. להפך. זו מוּנעת משלילת עצם קיומה של ישראל. אבק האפר של מחנות ההשמדה רק שקע, וכבר הערבים ובעלי בריתם במערב הישוו את הקורבנות היהודים למעניהם.
"לערבים, הציונות היא אכן מבעיתה כמו כל מה שעשו הנאצים בהתפשטותם הגזענית על חשבון אחרים", נכתב ב-1945 בחוברת של הליגה הערבית, שהיא הגוף המייצג של מדינות ערב. בחוברת שהוציא אש"ף לאור ב-1964 מיד אחרי היווסדו נכתב כי "לתפיסה הציונית של 'הפתרון הסופי' ל'בעיה הערבית' בפלשתין, ולתפיסה הנאצית של 'הפתרון הסופי' של 'הבעיה היהודית' בגרמניה, יש מרכיב בסיסי משותף: השמדת הגורם האנושי הבלתי רצוי שבו מדובר".
היה זה אם כן ארגון הטרור הפלשתיני שבאמצע שנות ה-60' המציא את הבדייה בדבר אפרטהייד, שנים לפני שכבשה ישראל את יהודה, שומרון ועזה.
טענה זו שלו לא רק שהיא שקרית לחלוטין כמובן, אלא שהיא היפוכה הגמור של האמת. אם אכן אפרטהייד הוא פשע נגד האנושות, ישראל היא למעשה המדינה היחידה במזרח התיכון שנקייה מנגע זה, מדינה שאוכלוסייתה הערבית נהנית משוויון מלא בפני החוק ומזכויות יתר שמרבית המיעוטים האתניים בעולם החופשי אינם זוכים להן - מקביעת הערבית כשפה רשמית של המדינה, ועד לעיגון בחוק של חגים לא-יהודיים כימי מנוחה רשמיים.
בניגוד לכך, אפרטהייד הוא חלק אינטגרלי של המזה"ת מזה אלף שנה, והעמים הערביים והמוסלמיים ממשיכים לאכוף - חוקית, פוליטית וחברתית - את האפליה בפועל נגד המיעוטים האומללים החיים ביניהם.
על ישראל לנקוט יוזמה אסטרטגית מדוע אם כן על צד תמים להיות תחת לחץ מתמיד "להיטהר", בעוד שאת האשמים האמיתיים לא רק מותירים ללא פגע, אלא מעניקים להם במה עולמית להאשים אחרים בפשעיהם? במקום להתנצל ללא הפסק, דבר שהיהודים עושים זמן רב מדי, על ישראל לנקוט יוזמה אסטרטגית, לומר את האמת ולהצביע על המבצעים האמיתיים של אפרטהייד במזרח התיכון: העמים הערביים והמוסלמיים של האזור.
אפרטהייד ערבי/מוסלמי מופיע בצורות רבות, ועל חלק מקורבנותיו מופעלת יותר מצורה אחת.
- חוסר סובלנות דתית: היסטורית, מוסלמים ראו את עצמם כנפרדים וכנעלים על כל האחרים החיים תחת שלטון האיסלאם, הידועים כ"בני חסות" (ד'ימי). גם בתקופה המודרנית הם ממאנים לוותר על מעמד עדיף זה. נוצרים, יהודים ובהאים הם אזרחים מדרגה שנייה בכל רחבי העולם הערבי/מוסלמי, וגם המוסלמים שאינם משתייכים לקבוצה המוסלמית השלטת מדוכאים על ידיה (שיעים בסעודיה וסונים בסוריה).
- חוסר שוויון אתני: מסורת זו של חוסר סובלנות חורגת הרבה מעבר למרחב הדתי. כמי שהיו במשך תקופה ארוכה אדוני אימפריה, הערבים, הטורקים והאירנים ממשיכים להתייחס לאוכלוסיות שהתאסלמו לפני זמן רב המשמרות את שפתן, תרבותן ומנהגיהן - שהבולטות ביניהן הן הכורדים והברברים - כאל נחותות.
- גזענות: המזרח התיכון הפך לספק העיקרי של הסתה אנטישמית בעולם, ומפיץ עלילת דם ימי-ביניימית יחד עם כזבים מודרניים (במיוחד הפרוטוקולים של זקני ציון), המציגים את היהודים כמקור כל רע.
בדומה, אל אפריקנים שמוצאם מהתת-סהרה הם בזים בוז עמוק, שריד לתפקידו ההיסטורי של האזור כמרכז הבינלאומי של סחר העבדים.
- אפליה מגדרית: אפליה חוקית ומגדרית נגד נשים רווחת ברחבי העולם הערבי-איסלאמי, האחראית לאלימות גסה (לדוגמה, אלימות בתוך המשפחה או אונס על-ידי בן זוג אינם בגדר עבירה פלילית), ולעשרות הוצאות להורג כל שנה, הן החוקיות והן החוץ-משפטיות (כלומר על-רקע כבוד המשפחה). אפליה נגד הומוסקסואלים היא אף חמורה יותר.
- מניעת אזרחות: אי-מתן אזרחות וזכויות נלוות לחלקים נרחבים של אוכלוסיה ילידת המקום, הוא נפוץ. קהילות של פלשתינים במדינות ערב מהוות את הדוגמה הבולטת ביותר לאפליה (בלבנון, לדוגמה, אין הם יכולים להיות בעלי רכוש, לעסוק במקצועות רבים, לנוע בחופשיות וכולי). הבדואים (חסרי מדינה) במדינות המפרץ ומאות אלפי כורדים בסוריה סובלים מאפליה דומה.
- אי-שוויון בעבודה: התעללות בעובדים זרים (במיוחד עובדים במשק הבית) - החל מהתעללות מינית, דרך כליאה ועד לרצח ממש - היא למעשה מותרת בכל רחבי המזה"ת, במיוחד בארצות הנפט, שבהן יש מספר גדול של עובדים זרים.
- עבדות: המדינות דוברות הערבית נשארו המקלט המובהק ביותר בעולם לסחר עבדים, מִסחר בילדים ובזנות בסעודיה ובמדינות המפרץ, ועד לסחר עבדים ממש בסודן ומאוריטניה. למעשה, איסלאמיסטים ברחבי המזה"ת תומכים ללא שום נקיפות מצפון בהפיכת העבדות לחוקית.
- דיכוי פוליטי: משטרים רבים במזה"ת אינם אלא מנגנוני דיכוי שלמים משוכללים, שמטרתם להנציח את השליטה בסגנון אפרטהייד של מיעוט קטן על מרבית האוכלוסיה: עלאווים - בסוריה; תיקריתים - בעירק של סדאם; משפחת המלוכה הסעודית; השושלת ההאשמית - בירדן.
אולי האנכרוניזם המרתק ביותר בעולם הוא שהעוולות הללו חמקו מביקורת וגינוי. ממשלות המערב מסרבות לצאת נגד בעלות בריתן הרודניות, בעוד שהמעמדות המשכילים פטרו את תושבי המזה"ת מאחריות למעשיהם, על-פי המסורת המתנשאת של "עולו של האדם הלבן" המתייחסת לשחקני האזור כאל יצורים חצי-מפגרים, קהי-שכל מכדי להיות אחראים לגורלם.
הגיעה העת להוקיע את ההתנהלות המפלה הזאת, ולאלץ את המשטרים הערביים/מוסלמיים לציית לעקרונות ההגינות האוניברסליים המקובלים ולדרוש מהם ליטול אחריות למעשיהם. צעד זה לא רק יחשוף עד כמה חלול מסע ההכפשה והדה-לגיטימציה של ישראל, אלא גם יסייע לקדם שלום ויציבות באזור.
ההיסטוריה הראתה כי אפליה בוטה ושיטתית מאיימת לא רק על מיעוטים המדוכאים על ידה, אלא גם על הבריאות הפוליטית של החברות המדכאות אותם. רק כשהחברות הערביות והמוסלמיות ינהגו ב"אחר" כְּשווה, יהיו המזה"ת ושאר העולם האיסלאמי מסוגלים להתעלות מעל לחולייהם ולהביט קדימה לעבר אביב מדיני וחברתי אמיתי.
