כליאת שווא של מאושפזים בבי"ח לחולי נפש

אישפוזם של חולי הנפש בתי חולים במקום שליחתם לבתי הסוהר הודות לפטור הניתן להם על-פי דין מאחריות פלילית בגלל העדר מחשבה פלילית בעת ביצוע העבירה, כי באותה שעה היו חסרי יכולת של ממש להבנת המעשה הנעשה על ידיהם או להמנעות מעשייתו בגלל מחלת הנפש המקננת בהם (כאמור בסעיף 34 ח' לחוק העונשין, תשל"ז – 1977, (מוכר לי היטב מאז שבתי בדין, לפני שנים רבות, בראש הרכב שדן בפשעים חמורים (כעבירות רצח) בבית המשפט המחוזי בתל אביב. גם שחרורם מאישפוז מוכר לי מלימוד הנושא ושיחותי עם הרופאים המומחים למחלות הנפש. שחרורם מטריד את הצבור המעוניין למנוע את שחרורם. "הלחץ הציבורי נובע" - כתב לי מומחה נכבד בתחום הפסיכיאטריה שכיהן שנים רבות כמנהל בית חולים לחולי נפש - "הן מהפחד מחולה נפש, דעות קדומות כגון פעם חולה תמיד חולה ותפיסת בית החולים הפסיכיאטרי כמקום בו מבודדים את העשבים השוטים של החברה ולא כמקום שמטרתו העיקרית היא טיפולית". מסתבר שלא רק בישראל הנושא מטריד את הציבור. שבעים ושבעה נערים ומבוגרים נרצחו בנורווגיה ביום אחד ע"י אנדרס ברינג בריוויק. לא חלף זמן רב מאז הטבח הנורא ופסיכיאטרים קבעו שהוא סובל מסכיזופרניה, מחשבותיו הזויות ופעולותיו נובעות מאותן הזיות המתייחסות לעולם דמיוני ולכן אינו כשיר לעמוד לדין¹. חוות דעתם המשתרעת על כ-250 עמוד תיבחן ע"י וועדה מוסמכת. התוצאה המשפטית תהיה בוודאי פטור מאחריות פלילית למעשיו ושליחתו לאישפוז בגלל הסיכון הצפוי ממנו לציבור. כאשר יחלפו הימים ותגיע העת, בעוד חודשים ספורים או שנים מעטות, ומחלת האיש תדעך, לא יהיה עוד צורך רפואי באישפוזו לצרכי טפול ולא יהיה עוד סיכון לציבור מהתנהגותו הוא ישוחרר לביתו. האם אז תהדהד ברחבי נורווגיה זעקת המשפחות השכולות וחברי הקרבנות על צאתו לחופשי או שמא הם יבליגו על כעסם, ישלימו עם מר גורלם ויבינו שיש אשר ירצח אדם את רעהו ויהיה פטור מאחריות פלילית בגלל מחלתו, ולכשיבריא, או תדעך המחלה, יחזור לשבת עמם בבתי הקפה וישתתף בחיי החברה כאילו לא ארע דבר, כאילו חלה בשפעת ותו לא. ביולי 2008 נרצח טים מקלין בן ה- 22 בעת שישב לתומו במושב האחורי של אוטובוס בקנדה ע"י וינסט לי, נווד מובטל בן 40. שהזדמן לאותה נסיעה. הוברר שלי ביצע את הרצח כתוצאה ממחלת נפש ולכן לא נשא באחריות פלילית למעשה². אמו של המנוח לא שקטה ופתחה במסע ציבורי, שהדהד בתקשורת תחת הכותרת "חוק טים" (Tim's Law), לתקון החוק הפלילי לפיו גם על פטורים מאחריות פלילית יוטל מאסר חובה ולו לתקופה קצרה בלבד ³ (a minimum period of time). שחרורם מענישה של חולי הנפש שבצעו עבירות בהיותם חסרי אחריות פלילית אינו נסבל גם ע"י רבים מאד, בלשון המעטה, בצבור הישראלי. שיטוט באינטרנט יגלה זאת. אך אין צורך בגלישה לשם. דייני במידע שהגיע אלי, הן בתקופת כהונתי בבית המשפט והן לאחרונה מפיו של פסיכיאטר היושב בוועדה פסיכיאטרית שהוא מודע לכך שהוועדה מורה על אשפוז ללא צורך רק כדי להפיס את דעת הצבור ובעשותו כן הוא רגוע כי ישנה פסיקה של בית משפט מחוזי המתירה לוועדה לעשות כן. לכן, לדבריו, אע"פ שקרא את הרצאתי⁴ בנושא זה, שעוררה בו מחשבות, הוא איננו בטוח שישנה ממנהגו שלא לשחרר רוצחים לאחר תקופה קצרה של שנה שנתיים למרות שהרופאים טוענים שמחלתם מיוצבת. הוא סיים בהבעת תקווה שהמדינה תקבל את דעתי ו"היא תהיה אור לגויים". מתגובתו ומנסיוני בעבר במקרה דומה ניתן להסיק שאין הם המקרים היחידים. אבל, דיינו באדם אחד המאושפז עתה או יאושפז בעתיד לשווא וללא הצדקה כדין כדי לטרוח במניעת כליאתם לשווא. נבחרי הצבור, חברי הכנסת, קשובים לרחשי לב הציבור. אף הם מחפשים דרך לעכב ככל האפשר את שחרורם מאישפוז של חולי הנפש מבצעי העבירות ולכן הוגשה לכנסת הצעת חוק טיפול בחולי נפש (תיקון – קביעת כשירות לשחרור על-ידי בית המשפט), התש"ע–2010, לפיה החלטת הוועדה הפסיכיאטרית בלבד לשחרור חולה נפש מאישפוזו, שנעשה על-פי הוראת בית המשפט, לא תספיק לשחרורו בפועל אלא היא תהא "טעונה אישור בית המשפט"' כאילו ישנה עדיפות מקצועית לבית המשפט על פני החלטתה של הוועדה הפסיכיאטרית. ההצעה נדונה לאחרונה בישיבת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות בכנסת ישראל ביום 2.11.2011. לכן מהרתי להציע לשר המשפטים, סגן שר הבריאות ויו"ר הוועדה הנ"ל בכנסת את ההצעות המפורטות בסיום המאמר.

לא היה קל למערכות המשפט לפטור אדם מאחריות פלילית על עבירה שבוצעה כתוצאה ממחלתו. ההיסטוריה המשפטית מלמדת אותנו על ימים שבהם נשפט אדם על מעשה שעשה בניגוד לחוק ללא תלות במודעותו ובכוונותיו. לא הייתה חשיבות לשאלה אם בעת העשייה הייתה לאותו אדם כוונה פלילית או לאו⁵. העבירה, לפי המושגים המקובלים עלינו כיום, הייתה מוחלטת. האפשרות שביצוע העבירה נעשה כתוצאה ממחלה נפשית לא הייתה אמורה להשקל בשעת המשפט ולכן האפשרות היחידה שעמדה בפני המושבעים לחילוץ הנאשם מעונש הייתה המלצה לחנינה מטעמה של המלכות. רק לפני כמאה שבעים שנה בלבד החל המהפך המשפטי בהתייחסות לחולה הנפש. בשנת 1843 נורה למוות מזכיר המפלגה השמרנית בבריטניה ע"י דניאל מק'נוטן. מותו נגרם בטעות. מק'נוטן, שסבל מפרנויה, ראה את עצמו נרדף ע"י המפלגה השמרנית ולכן רצה לפגוע בראש המפלגה, אבל טעות בזיהוי הביאה אותו להתנקשות בחייו של מזכיר המפלגה. הפעם משהוברר לשופטים האנגליים בבית הלורדים, על-פי עדות רפואית שהובאה לבית המשפט, שבזמן הירי, בגלל מחלת הנפש שסבל ממנה, לא הייתה לנאשם האפשרות להבין את אשר עשה החליטו לפטרו מאחריות פלילית. בעקבות משאל שהם ערכו בקרב צבור השופטים באנגליה נוסחו הכללים הידועים שהשתרשו במשפט האנגלוסכסי ככללי מק'נוטן⁶.

כללי מק'נוטן נוסחו ע"י הנשיא אגרנט במשפט של זלמן מנדלברוט נ' היועץ המשפטי לממשלה⁷ על-פי כללים אלה הפטור מאחריות פלילית חל "אם בעת עשיית המעשה היה הנאשם בלתי-מוכשר, מחמת המחלה הנפשית שסבל ממנה אותה שעה, להבין את אשר עשה". או שהיה "בלתי-מוכשר, מחמת המחלה הנפשית, לדעת שאסור היה לו (OUGHT NOT) לעשות את המעשה". כלומר, אם בגלל מחלת הנפש שסבל ממנה בשעת מעשה לא הבין את המהות הפיסית של פעולותיו או שלא הבין את המהות המוסרית (האיסור החוקי או המוסרי), הוא לא ישא באחריות פלילית. החידוש של כב' השופט אגרנט במשפט זה היה בהתייחסותו למשמעות המשפטית המתחייבת מחוות הדעת הרפואיות שהסבירו את התנהגות מנדלברוט בביצוע הרצח של חברו לעבודה כתוצאה מדחף לאו בר כיבוש, שמשמעו הוא שלא היה לו הכח לבחור בין עשייה לאי עשייה. כלומר, מעשה העבירה נעשה שלא מרצונו, ללא אפשרות של התגבשות הכוונה הפלילית (mens rea) הדרושה, בדרך כלל, להרשעה בעבירה פלילית. כדי להמנע מהרשעת אדם שפעל ללא כוונה פלילית הציע כב' השופט אגרנט⁸ לעמיתיו בהרכב (כב' השופטים זילברג וגוייטין) לקבוע שכללי מק'נוטן אינם סגורים אלא יש להוסיף להם את המבחן השלישי האומר שאם

"(1) בשעת מעשה לא היה הנאשם מוכשר לעצור בעד ההתנהגות נשוא האישום;

(2) עקב שלילת כוח רצונו או החלשתו של זה במידה ניכרת;

(3) זשל השפעת המחלה הנפשית ממנה סבל באותה שעה;

אזי לא ייראה בר-עונשין ויהיה פטור מאחריות פלילית".

אנו שמים לב שכב' השופט אגרנט לא קבע הלכה לפיה יהיה פטור מאחריות פלילית כל מי בשעת מעשה לא היה מוכשר לעצור בעד ההתנהגות נשוא האישום עקב שלילת כוח רצונו או החלשתו של זה במידה ניכרת, אלא הגביל אותה למקרה ששלילת כוח הרצון הייתה "בשל השפעת המחלה הנפשית ממנה סבל באותה שעה". מדוע נדרשה הגבלה זו, למרות שהדעת נותנת שאין נפקא מינה בשאלת המקור לחולשת הרצון אלא בקיומו או אי קיומו מכל סיבה שהיא, הוסברה ע"י כב' השופט אגרנט בדברים הבאים שנכתבו בפסק דינו:

"... הגישה השלילית מצד שופטים באנגליה לטענת "דחף חולני" ניזונה בעבר מהשיקול, כי בלתי-אפשרי או לפחות קשה עד מאד, להבחין בין דחף שהסובל ממחלה נפשית לא היה מסוגל לעמוד בפניו (IRRESISTIBLE) לבין זה שהלה סתם נמנע מלהתנגד לו (UNRESISTED). בשיקול זה הייתה כרוכה גם חרדתם, פן עלולים "שופטי עובדות", בהיותם הדיוטות, ללכת שולל אחרי הגנה המוסווית ב"דחף חולני", תחת אשר יבינו שהמניע האמיתי להתפרצות פלילית נעוץ ברוגזה, רצון לנקם, תאוה מינית מוגברת או כיוצא ביצרים אלה"

אבל, לדעתו, כיום (1956) "... אין לגרוס, בשום פנים, כי למעלה מכשרונו של בית משפט להבחין כראוי הבחנה כנ"ל, בשים לב להתקדמות המדע הרפואי בשטח האמור ולאפשרות הקיימת, שידיעותיו ועזרתו בנדון זה יועמדו, באמצעות פסיכיאטרים מומחים ומנוסים, לרשות השופטים המקצועיים, עליהם מוטל בישראל בירור דבר אמיתותה של טענת דחף חולני". עם זאת, כדי להגן על החברה מפני החלטות מוטעות של בית המשפט, ציין כב' השופט אגרנט את "מסקנתה השקולה של הוועדה המלכותית" שקבעה: "...איננו מאמינים שההכרה בדחף שאינו ניתן לריסון עלולה להוביל לפסקי-דין בלתי מבוססים על קיום טירוף-דעת במקרים שבהם שימשו רוגזה או ... תאווה מינית מניעים לביצוע מעשי העבירה, בתנאי שיבהירו תמיד לחבר המושבעים, שעליהם להיות משוכנעים לא רק שהיה קיים דחף שאינו ניתן לריסון, אלא גם שהדחף נגרם על-ידי מחלה נפשית." תמיד תמהתי מדוע יהיה זה צודק להעניש אדם שביצע עבירה בגלל דחף בלתי נשלט שאיננו נובע ממחלת נפש. האם ההגנה על החברה מפני טעויות השופטים מצדיקה ענישת אדם שלא קיננה מחשבה פלילית בלבו ולא עשה את מעשה העבירה מרצונו החפשי. והאם אחרי 50 שנה שחלפו מאז פסיקת כב' השופט (לימים הנשיא) אגרנט בעניין מנדלברוט לא התקדם המדע הרפואי עד כדי יכולת אבחנה משכנעת בין הנאשם המתחזה למי שפעל תחת דחף בלתי נשלט לבין מי שבאמת סבל מדחף זה. קריאתי לסניגורים להעלות בפני בית המשפט הגנה (מלווה בחוות דעת רפואיות) של דחף בלתי נשלט לא הניבה תוצאות, אבל המחוקק צעד לקראת מבצעי עבירה בגלל חוסר יכולת נפשית להימנע מביצוע העבירה שלא נבע ממחלת נפש ובלבד שסיבתו במחלה שפגעה ברוחו, הפרעה נפשית חמורה, או ליקוי בכושרו השכלי. בתיקון האחרון המשמעותי של חוק העונשין (שנעשה ב-1995) עיגן המחוקק את פסיקת כב' השופט אגרנט ואף הוסיף עליה: בסעיף 34 ח' לחוק העונשין תחת הכותרת "אי שפיות" נקבע:

"לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם, בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו (כאמור בפסיקת אגרנט – א' ש') או בשל ליקוי בכושרו השכלי היה חסר יכולת של ממש -

(1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או

(2) (וכאן החידוש החקיקתי – א' ש') להימנע מעשיית המעשה". וכך אף בעבירת רצח. בסעיף 300 א' תחת הכותרת "עונש מופחת" "על-אף האמור בסעיף 300, ניתן להטיל עונש קל מהקבוע בו, אם נעברה העבירה באחד מאלה:

(א) במצב שבו, בשל הפרעה נפשית חמורה (שאיננה בהכרח מחלת נפש – א'ש'), או בשל ליקוי בכושרו השכלי, הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף 34ח -

(1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או

(2) להימנע מעשיית המעשה".(ההדגשות שלי – א' ש') משמע, אין הכרה בדחף בלתי נשלט, שאיננו נובע ממחלת נפש, או מהפרעה נפשית חמורה, או מליקוי שכלי - אם קיים דחף כזה – כמשחרר מאחריות פלילית. במאזן השיקולים בין טובת החברה לשמור על עצמה מפני האפשרות שישוטט ברחובות עריה עובר עבירה שלא מרצונו לבין זכות האדם לפטור מאחריות פלילית בגלל חוסר יכולתו "להמנע מעשיית המעשה", שלא נבע ממחלת נפש, הפרעה נפשית או לקוי שכלי – העדיף המחוקק את טובת החברה במחיר הרשעת אדם שעל-פי כללי היסוד של המשפט הפלילי לא היה ראוי לכך. זאת למרות שפסיקת בית המשפט העליון כבר בעניין מנדלברוט אמרה מפי כב' השופט אגרנט:

"שקולה בעיני הגישה התובעת ראשית, שנתייחס בשאט-נפש לדבר הענשתו של אדם שמעללו נעוץ אך בטירופו ושנית, שנראה את ההלכה בסוגיה זו כשייכת לעיקרון המרכזי העובר דרך כל המשפט הפלילי גם באנגליה וגם כאן - הוא "מנס ריאה", על כל היסודות הטמונים בו והיסוד "הרצוני" בכלל" .

וחזרה בהסכמה על דברי כב' השופט זילברג בפסק דין סגל:

"אכן, מכריעות בעיני השיטה והעמדה, כי מענישים את מי שהיה, בעת עוללו את מעשה העבירה, בריא ברוחו, מושג הצופן בחובו גם כושר רצייתי ולא רק כושר שכלי או אינטלקטואלי. כל גישה אחרת פירושה, הגבלת הלכה ותיחומה בשטח פעולתם של שני מבחנים שאפקם צר ואפיים נוקשה..".

אפשר להבין את המחוקק. הוא רוצה להראות יפה בעיני ההיסטוריה האנושית, הוא רוצה להיות מחוקק מתקדם, הפוסל הטלת אחריות פלילית על מי שאיננו פועל מרצונו, אבל הוא גם חושש מהחברה, שבקרבה הוא פועל, שאיננה רוצה להכיר במחלה (בין אם היא מחלת נפש ובין אם היא מתבטאת בהתקף של דחף בלתי נשלט) כמשחררת מאחריות ומענישה. הביטוי הבולט והברור לכך בא לביטוי כאשר חולה נפש, ששוחרר מאחריות פלילית לרצח שבוצע על ידו ונשלח לאשפוז, הבריא לחלוטין, אם אפשר, או שחלה הטבה משמעותי במצבו עד שאין עוד צורך באשפוזו. חברה נאורה צריכה הייתה לקבל את השחרור בהבנה, שהרי איש חולה עבר עבירה, שלא מרצונו, ומשהבריא אין עוד סיבה לכליאתו, לא מאחורי הסורגים ולא בבית חולים לחולי נפש. אבל, כולנו זוכרים את הסערה שקמה בצבור, כלומר בתקשורת, כאשר הוועדה המחוזית הפסיכיאטרית החליטה לשחרר לחופשה, עדיין לא לחלוטין, בעל (שגיב חוטה) שרצח את אשתו ההרה (שושנה חוטה) אחרי שנתיים של אשפוז. השאלה אם הדיון התקיים לפי כל הכללים או לאו, איננה נשוא הדיון עתה. לענייננו מעניינת החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (ע"ש 711/03, היוה"מ נ' פלוני) על השקולים שצריכים להדריך את הוועדה הפסיכיאטרית.

בית המשפט (כב' השופט י' דר) קבע, ועל כך אין חולק, שאין לאפשר חופשה לחולה מאושפז בגלל מחלתו בגין עבירה שבוצעה על ידו אם רמת הסיכון הנשקפת מהתנהגותו בחוץ היא גבוהה. אבל המשיך בית המשפט וקבע – קביעה שאינני שלם עמה – שאין להשלים עם השחרור או החופשות של החולה, כי "גם כאשר תרד רמת הסיכון, הרי ככל שקרוב זמן ביצוע העבירה וככל שהעבירה חמורה יותר יגברו השיקולים שבאינטרס הציבור"⁹. לכן, פסק בית המשפט "חלף זמן קצר מאז אותו מעשה נורא ועד עתה, הצירוף של חומרת המעשה ומשך הזמן הקצר שחלף מאז מכריעים את הכף ומצדיקים התערבות בקביעת הוועדה הפסיכיאטרית". כלומר, בית המשפט איננו מדריך את עצמו על-פי מצב בריאותו הנוכחי של החולה אלא את השפעת שחרורו על רגשות הצבור. את השיקולים "שבאינטרס הציבור" מציע בית המשפט ללמוד מסעיף 10 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001, האומר:

"10. שיקולים נוספים להחלטת הוועדה

(א) במקרים בעלי חומרה ובנסיבות מיוחדות שבהם סברה הוועדה כי שחרורו של האסיר על-תנאי יפגע במידה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט, אכיפת החוק ובהרתעת הרבים, משנוצר יחס בלתי סביר בין חומרת העבירה, נסיבותיה והעונש שנגזר על האסיר לבין תקופת המאסר שיישא האסיר בפועל אם ישוחרר, רשאית הוועדה להביא בחשבון גם נתונים אלה בהחלטתה, נוסף על הנתונים המפורטים בסעיף 9; משקלם של הנתונים לפי סעיף קטן זה בהחלטת הוועדה יפחת ככל שיגדל החלק מעונש המאסר שהאסיר כבר נשא".

משמע, לענייננו בחולה הנפש ובמצבו בעת הדיון באפשרות שחרורו או חופשתו, לא תהיה חשיבות לכך שהוא פעל ללא מחשבה פלילית, ללא מודעות למעשים הפיזיים שנעשו על ידיו וללא ההבנה של האיסורים המוסרים החלים על מעשיו, ואף ללא התחשבות בכך שלא יכול היה להמנע מעשיית המעשה בגלל מחלתו הנפשית או ההפרעה הנפשית שהוא סבל ממנה, אלא לאמון הצבור במערכת המשפט, באכיפת החוק ובהרתעת הרבים. כלומר לא הפרט יעמד בראש מעייניה של הוועדה הפסיכיאטרית אלא הצבור. אגב, ענישת היחיד בעונש חמור לצורך הרתעת הרבים נראית בעיני בלתי הולמת את חוק יסוד כבוד האדם וחרותו, כי לפיו יש להעניש כל אדם בעונש הראוי לו על מעשהו ולא בעונש חמור מכך. קל וחומר שאין השיקול של הרתעת הרבים ראוי לוועדה פסיכיאטרית הדנה במצבו ובעתידו של החולה הניצב בפניה. ההתייחסות של הציבור לחולה הנפש האמור להשתחרר קבלה ביטוי בכותרת שהכתיר "הסניגור" הירחון של הסניגוריה הצבורית את הידיעה על החלטת בית המשפט בעניין שהובא לעיל. הכותרת הייתה : "הרצחת וגם נפשת". ולא כותרת "יבשה" ראויה כגון: "ועדה פסיכיאטרית חייבת לשקול את מסוכנות החולה לפני החלטה על חופשתו". אפילו לא כותרת כמו "הרצחת וכבר הבראת". הציבור איננו מקבל בהבנה את שחרור החולים, שבצעו עבירות. הוא חושב שהם או פרקליטיהם הצליחו להערים על מערכת המשפט ועל הרופאים. הוא לא משלים עם כך שאם מטביעת נכדיה תסתובב ברחובה של עיר, אחרי שלא נמצא עוד צורך באישפוזה, כאילו לא ארע אסון מחריד בגלל התנהגותה. לא קשה לתאר את הזעקה שהייתה עולה מקרב הצבור באמצעות כלי התקשורת אילו מצאו הפסיכיאטרים את האב רוצח ילדתו בלתי אחראי למעשיו וקובעים אחר זמן קצר שחלה הטבה במצבו והוא יכול להשתחרר מאישפוזו לחלוטין או לחופשה.

אני זוכר שהוזמנתי (ולא נעניתי בגלל היותי שופט בפועל) לבית חולים לחולי נפש להשתתף בדיון על אפשרות שחרורו של חולה פרנויה שרצח את אמו, אחרי ששהה שנתיים באישפוז. יתכן, שאישפוזו נמשך זמן רב מהנדרש, כי – כך הוסבר לי – שמצבו של הסובל מפרנויה הרואה את עצמו נרדף ע"י פלוני, משתפר אחרי סילוקו של פלוני מהעולם, כי הלה איננו יכול עוד לרדפו. כלומר, הרצח של ה"רודף" ע"י החולה הנרדף, מבריא את החולה. רק החשש מתגובתו הזועמת של הציבור על הפסיכיאטרים שיעיזו לשחררו גרמה להמשך כליאתו של המאושפז ללא צורך רפואי וללא עיגון חוקי. לכן, הרהרתי בצורך במוצא משפטי שיכבד את החולה מבצע העבירה בגלל מחלתו הנפשית ויפיס את דעת הצבור לא מפני שראוי מוצא זה מבחינה משפטית טהורה אלא שהשעה צריכה לכך. בהרהורי עלו בפני ערי המקלט שנצטווינו ("במדבר, לה, ט – ל) ע"י בורא עולם להקימם, כאמור בדבריו למשה, מנהיג העם, ערב המעבר ממזרח הירדן למערבו:

"דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי אתם עברים את הירדן ארצה כנען: והקריתם לכם ערים ערי מקלט תהיינה לכם ונס שמה רצח מכה נפש בשגגה: והיו לכם הערים למקלט מגאל ולא ימות הרצח עד עמדו לפני העדה למשפט: והערים אשר תתנו שש ערי מקלט תהיינה לכם".

כך, בעוד דעת הקהל (כגואל הדם) דורשת להמית את מכה הנפש בשגגה, בגלל רשלנות או, אולי, גם בגלל דחף בלתי נשלט, הקנה לו המחוקק הגנה מפני העמדה המוטעית של הציבור. "ערי המקלט" האלה היו לי השראה לצורך במתן מענה מעוגן בחקיקה לממית אדם ללא אחריות פלילית. חקיקה המתחייבת מצורכי השעה, מטעמים צבוריים, למרות שמשפטית ומוסרית אין להגביל את מי שהחלים ממחלתו.

ב"ערי המקלט" ישנה כאן קביעה עקרונית של המחוקק ריבון העולמים שאין להעניש את מי שביצע עבירה ללא כוונה פלילית, אבל יחד עם זאת יש לנו כאן הנחייה על הצורך להפיס את דעת הצבור ולהרגיע את זעמו כלפי אותו אדם ע"י הרחקתו לתקופה מסויימת מחיי הקהילה לעיר המקלט. באותם ימים הגנה זו הותנתה בהגעתו של המכה לעיר המקלט ובשהותו בה עד מות הכהן הגדול. בימינו, צריך המחוקק לקבוע את דרך ההגנה על מכה הנפש לבל יאושפז לשווא, עד יעבור זעם הצבור. דרך זו עשוייה להיווצר ע"י שחרור מותנה בהגבלות מסויימות.

בשים לב לכך ששחרור, כל שחרור מאשפוז של חולה הנפש שבצע רצח בהיותו פטור מאחריות פלילית, איננו מתקבל ולא יתקבל בברכה ע"י הצבור כי, כמתואר בתחילת המאמר, טבע האדם ומנהגו של עולם הוא שאין אדם מן הישוב ממהר למחול על בצוע רצח אף לא למי שאיננו אחראי מבחינה משפטית ונפשית למעשיו. לכן, הצורך להפיס את דעת הציבור מחייב להרהר באפשרות של הקמת "ערי מקלט". משמע, של שחרור החולים המאושפזים על-פי החלטות בתי המשפט בגין מעשי רצח, שבוצעו על ידיהם, בתנאים המאפשרים להם לחיות את חייהם, לבד או עם משפחותיהם, עם היתר לנוע בסביבה הקרובה או הרחוקה, עם אפשרות להתפרנס מעבודתו וללמוד (אפשרות שהייתה ניתנת לו אילו היה אסיר) אך במגבלות מסויימות שלא תאפשרנה את מעורבותו בחיי החברה ונוכחותו הבלתי נסבלת בעיניה במקומות ציבוריים הכל בהתאם לכללים שיימצאו ראויים לכך מכל הבחינות, ממטרת השהות במקומות המוגבלים ומכבודם של הנאלצים לשהות בו בגלל מעשה שעשו שלא מרצונם, אגב כך ניתן להתנות את השחרור במעקב פסיכיאטרי רצוף כדי להסיר כל ספק, אם נותר בלב הצבור, ממסוכנות החולה המשוחרר ולקבוע את הכללים לקביעת המועד להסרת המגבלות.

הצעה להקניית זכות בדיקה וערעור על

החלטת שחרור גם לנפגע ולמשפחת הקרבן

הצעת החוק המונחת כיום בפני הכנסת לא תמנע את תסכול הצבור משחרור מבצע הרצח מאישפוזו. העברת ההחלטה של הוועדה הפסיכיאטרית לאשור בית המשפט לא תשנה דבר, למעט עיכוב השחרור לתקופה קצרה של חודשים ספורים, כי השופט איננו מומחה למחלות הנפש ולהערכת מסוכנות. הוא משוכנע שאף ועדה פסיכיאטרית לא תשחרר חולה מסוכן לצבור. הוא גם בוטח ביועץ המשפטי לממשלה, המודע לנעשה בוועדה הודות לחובתה לדווח לו על החלטתה, שיערער (מכח סעיף 29 (א) לחוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א – 1991) לבית המשפט המחוזי על החלטת שחרור שנפלה בה, לדעתו, טעות. לכן, הצעת החוק שהיא נכונה, אולי, מבחינת הסדר הפורמלי, איננה, עם כל הכבוד למציעים, ראוייה עניינית. היא הופכת את בית המשפט לחותמת כשרות )"חותמת גומי") להליך שאיננו בשליטתו ואין ביכולתו (אם אין ערעור) לבקרו. עלות היישום של החקיקה הצפויה על-פי הצעה זו מחייבת חישוב כח האדם והרכב שיידרש להסעת האדם המוחזק כחולה אל בית המשפט, הופעת פרקליט בפני השופט והזמן השיפוטי, קצר ככל שיהיה, לעיון ודיון בבקשת השחרור, שתוצאתה ידועה מראש. במטרה להפיס את דעת נפגע העבירה או משפחת קרבן העבירה שבוצעה ע"י חולה הנפש אני מציע להטיל על היועץ המשפטי לממשלה (הפרקליטות) את החובה לדווח להם על החלטת השחרור ולהקנות להם – אם עדיין לא הוקנתה להם – האפשרות לבדוק באמצעות מומחה למחלות נפש מטעמם את חולה הנפש המאושפז ואת זכות הערעור לבית המשפט המחוזי המבוססת על חוות הדעת של אותו מומחה החולקת על החלטת הוועדה הפסיכיאטרית.

בפסק דין שנתתי ב-1993 בבית המשפט המחוזי בתל אביב בעניינה של פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה (ע"ש 421/93) ציינתי את הצורך "להסמיך את יו"ר הוועדה הפסיכיאטרית המשפטית למנות, לפחות במקרים המתאימים (כאשר יש צורך בבירור ראיות ושמיעת טענות), עורך דין להגנת הנבדק כדרך שבית המשפט ממנה סניגור לנאשם". מאז נחלצה הסנגוריה הציבורית להגנתם של חולי נפש המאושפזים בכפייה בפני ועדות פסיכיאטריות. כיום, לדעתי, עליה לחלץ מכליאת שווא מאושפזים בעל כורחם ללא צורך רפואי וללא הצדקה משפטית. הדרך לחילוצם ללא התנגדות ציבורית ופרשנויות בלתי ראויות של החקיקה הקיימת היא השחרור במגבלות, כמתואר במאמר זה. דיינו באדם אחד שאושפז כדין בגלל חוסר אחריות פלילית לרצח שבוצע על ידיו וממשיך להיות כלוא בין כתלי בית החולים כליאת שווא, כי איננו נזקק עוד לטפול וחלף הסיכון לצבור שהיה טמון בנפשו ובהתנהגותו, כדי להצדיק את מעורבות הסנגוריה הציבורי במימוש זכותו לחרות, אף אם תהיה זו חרות מוגבלת ובלבד שתהיה מעוגנת בדין.

ב-29.1.2012 אישרה ועדת השרים לחקיקה תיקונים הצעת חוק טיפול בחולי נפש (תיקון מס'....), התשע"ב - 2012. על-פי הצעה זו, שתוגש לכנסת, תיסוג מדינת ישראל הנאורה לימי הביניים, עת נענש חולה הנפש על ביצוע העבירה למרות שלא היה אחראי למעשיו. לפי הצעת החוק, חולה נפש שהואשם ברצח, יישלח לאישפוז (למעשה ייענש תחת הכותרת "אשפוז") על-פי ראיות לכאורה (כלומר על-פי תיק המשטרה בלבד) לתקופה מירבית של 30 שנה . שיקולי הוועדה לשחרור או להמשך האישפוז לא יהיו רפואיים בלבד אלא יכללו גם את "נסיבות העבירה... עברו הפלילי של החולה ומשך הזמן שחלף מאז תחילת האישפוז או הטפול המרפאתי" . נאשם כזה אפילו חנינה לא תציל אותו, אלא אם יוחל עליו דין עברייני קו 300 שזכו לחנינה בטרם משפט. לנפגע מהעבירה, שיבקש, תוקנה זכות להביע עמדתו בכתב (ללא עיון בתיק הרפואי, ללא בדיקת מומחה מטעמו וללא זכות ערעור על החלטת הוועדה).

1. הארץ 29.11.2011. 2. האירוע מתואר, בין היתר, באתר [קישור] 3. העצומה מופיעה באתר [קישור] 4. הרצאה בנושא זה ניתנה לראשונה ע"י המחבר ב-13.11.03 במרכז לבריאות הנפש ע"ש יהודה אברבנאל בכנס של אוניברסיטת חיפה הפקולטה למשפטים, המרכז הבינלאומי, משפט ואתיקה. הפרקים הבאים במאמר זה מבוססים עליה. 5.כיום קובע חוק העונשין, תשל"ז-1977, בסעיף 20 מה היא מחשבה פלילית והיא כוונה פלילית: " (א) מחשבה פלילית - מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, ולעניין התוצאות גם אחת מאלה: (1) כוונה - במטרה לגרום לאותן תוצאות; (2) פזיזות שבאחת מאלה: (א) אדישות - בשוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות האמורות; (ב) קלות דעת - בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למנען. (ב) לעניין כוונה, ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה כמטרה לגרמן. (ג) לעניין סעיף זה - (1) רואים אדם שחשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות כמי שהיה מודע להם, אם נמנע מלבררם; (2) אין נפקה מינה אם נעשה המעשה באדם אחר או בנכס אחר, מזה שלגביו אמור היה המעשה להיעשות. 6. Daniel M'naghten's case (1843) [8 E.R. 718]. 7. ע"פ 118/53, פ"ד י'(1), 281, עמ' 298-299 8. דעתו של השופט אגרנט באותו משפט הייתה דעת מיעוט אם כי התוצאה הסופית הייתה ברוב דעות (כי השופט זילברג קבע שהנאשם פעל מתוך פרנויה), כדעתו:" (ג) הננו קובעים שמהערר אינו בר-עונשין מחמת היותו סובל ממחלת נפש בשעת מעשה; (ד) הננו מצווים שהמערר יאושפז "בבית-חולים" כמשמעותו בחוק לטיפול בחולי נפש, תשט"ו-1955". 9. "הסניגור, ירחון מס' 77, אוגוסט 20003, עמ' 21.