ורדה אלשיך כבר לא מסתפקת "רק" במעמד של השופטת החורצת את גורלן של החברות הגדולות ביותר בישראל. היא רוצה כעת להיות רגולטור-העל של שוק ההון ולקבוע את הנורמות האתיות הראויות בו. ואת זה היא עושה בגלוי, תוך הצהרה ברורה על כך שברור לה שהיא חורגת מסמכותה.
אלשיך כבר קיבלה החלטה בעייתית בנושא דלק נדל"ן, כאשר קבעה שיצחק תשובה חייב ליטול אישית חלק בהסדר. היא למעשה הרימה את מסך ההתאגדות - עיקרון יסוד בדיני חברות - וביטלה את ההבדל בין החברה לבין בעליה. גם אותה החלטה, כפי שאומרת אלשיך בהחלטתה הנוכחית, נבעה יותר ממניעים ציבוריים מאשר ממניעים משפטיים: קשה להשלים עם העובדה שהבעלים המבוסס עומד בצד בעת שהחברה הציבורית קורסת.
אלשיך צודקת - אבל זה ממש לא עניינה. זה עניין לתקשורת, למרצים לאתיקה, אולי למחוקק, אבל ממש לא לבית המשפט. החוק קובע במדויק מתי וכיצד אפשר לבצע הרמת מסך, ואין זה תפקידו של בית המשפט לבוא ולהרחיב את החקיקה הברורה - בפרט כאשר טעמיו אינם משפטיים.
כעת אלשיך עושה שוב את אותו הדבר, ובקנה מידה הרבה יותר גדול. "יכול היה בית המשפט לכאורה 'לעשות לעצמו עבודה קלה', להתעלם כליל מן הסוגיות הנראות לבר-משפטיות, בחלקן, וליתן פסק דין טכני וקצר. אלא, שבנסיבות המקרה דומה כי ניתוח טכני כזה יהיה משול, במידה רבה ל'הושבת הסוגייה על כסא בן שלוש רגליים', באורח אשר יחטיא הן את הייחודיות של הסוגייה שבפני, והן את הסוגיות כבדות המשקל שעוררה, אשר בעניינן קשה לנתק בין ענייני משפט גרידא, לבין סוגיות כלכליות וציבוריות", היא אומרת בלשונה הרהוטה. ובעברית פשוטה: אני עומדת להביע דעה כלכלית-ציבורית ולא משפטית, משום שאני חושבת שזו חובתי.
בפסקאות הבאות אומרת אלשיך כמעט במפורש, שמן הראוי שהמשקיעים המוסדיים לא ילוו כסף לחברות אחרות של תשובה בשנים הקרובות. אחרי עוד כמה עמודים, היא מביעה צער על כך שאין בישראל תרבות לפיה "היה ואיש עסקים נראה כמתחמק באורח לא ראוי מהחזר חובותיו, הרי שהשוק יעשה את שלו ופשוטו כמשמעו - איש לא ילווה לו כספים נוספים במשך שנים ארוכות".
אם הייתה אלשיך אשת ציבור, אשת אקדמיה, אשת כלכלה - היה מקום לאמירות אלו. אך היא שופטת, ולפיכך הופכות האמירות הנוקבות (והנכונות) הללו לפסולות. שופט יכול להתייחס לסוגיות ציבוריות כחלק משיקוליו בבואו לפסוק את הדין. הדבר בולט במיוחד בתחום הפלילי: החובה להילחם בתאונות הדרכים גוררת חובה להחמיר בענישה, הצורך לשקם עבריינים מביא לעיתים להעדפת עבודות שירות. אבל הוא אינו יכול, בשום פנים ואופן, להביע עמדות בסוגיות ציבוריות אגב-אורחא. הוא ודאי אינו יכול להביע דעות ציבוריות בנושאים שאינם תלויים ועומדים לפניו - אך זה בדיוק מה שאלשיך עושה: אומרת כיצד לדעתה על המשקיעים המוסדיים לנהוג כלפי תשובה בעתיד ובשוק ההון בכלל.
ניתן גם לומר, שראוי שאלשיך תנהג ביתר ענווה וזהירות בבואה להטיף לנורמות אתיות. החשד לפיו זייפה פרוטוקול עודנו תלוי ועומד, ולמרות ההשתלחויות שלה ושל הנהלת בתי המשפט במתלונן ובתקשורת - על פניו נראה שהתלונה מצדיקה חקירה מעמיקה. אבל זו רק הערה בסוגריים.
העיקר הוא, שאלשיך חרגה בצורה בוטה מסמכותה. תפקידו של שופט לפסוק, לא להטיף. תפקידו לבחון את החוק, הראיות והצדק; תפקידו איננו להנחיל ערכים ודרכי התנהגות. ב-48 המעלות שהתורה נקנית בהן, מנו חז"ל את התכונה "המכיר את מקומו". למרבה הצער, אלשיך שכחה מהו מקומה.
