כבר ראיתי משפחות ישובות מול הטלוויזיה בערב, כאשר כל בן משפחה עסוק במכשיר הסלולרי של עצמו, חלק מבני המשפחה מנהלים אינטראקציות סימולטניות על יותר ממכשיר דיגיטלי אחד, וכבר ראיתי מקרים שמשפחה שלמה משחקת במשחק אינטראקטיבי ומנהלת שיחה בתוך עולם המשחק באמצעות מסרים דיגיטליים.
הטכנולוגיה מביאה עמה תבניות חדשות של התייחסות האדם אל המציאות שסביבו, ואל המציאות שבתוכו. אנחנו מתָקשרים יותר עם אחרים (facebook, twitter, sms, mms, IM וכו'), ומפתחים יכולות לתָקשר גם עם אנשים שאיננו חולקים עמם שפה, תרבות, מנהגים, סביבה, זהות, הזדהות...
התקשורת המאסיבית, חוצת גבולות גיאוגרפיים ותרבותיים, היא ללא ספק סימן ההיכר של הדור הדיגיטלי. ובעת שהדיגיטציה מקרבת בין אנשים, עמים ותרבויות, היא משמשת גם ליצירת ריחוק בינאישי, מודל חדש של התייחסות, המותיר מאחור מידה לא מבוטלת של רגשות ומגע בינאישי.
אין זה מקרי שחברות התקשורת מכרו את מרכולתן תחת אמירות כמו "Connecting people". אבל connectivity היא תשתית, ולא תוכן. כיום אנו עדים יותר לאמירות מעולם התקשורת של Google, המציעות את מוצר ה- connectivity של תוכנת Android במודל "חינם", ומפתחות סביב התקשורת את שוק התכנים (אפליקציות).
Connectivity תמשיך להוות את התשתית לאנושות מרושתת ומקושרת, אבל מבחן התכנים הוא שיקבע. מבחן התוכן יקבע לא רק אילו תאגידים יוותרו בתחרות, אלא גם, ובעיקר, איזו אנושות תהיה כאן בעוד 20 שנים.
הלו?!