אבא ביבי ובייבי במבה

היום נודע כי איציק צאיג יהיה המנכ"ל הבא של אסם, והוא יחליף את גזי קפלן, לאחר 6 שנות כהונה של גזי קפלן כמנכ"ל התשלובת. איזה יום מצא לו המחליף? אנשי המחאות החברתיות התלבשו היום על אסם, והחלו להשליך טיטולים משומשים על התשלובת, בעיקר בשל הידיעה שהתינוק של "במבה" יהיה חלק מסמלי הנבחרת האולימפית לאולימפיאדת לונדון. אסם לא עשתה דבר בסיפור הזה כדי להצדיק את מטח טיטולי התינוק המשומשים הללו, מלבד לשחק במגרש של הכלכלה הישראלית, וגם זאת - בהתאם לתנאים שהוכתבו לה על-ידי מעצבי המדיניות הכלכלית הישראלית. לשפוך את המים עם התינוק, היה תמיד משפט שמבוגרים אחראים אמרו ואני חייכתי בהסכמה למשמע המילים השחוקות הללו. אבל היום, לאחר שראיתי את התגובה הגורפת של אנשי המחאות החברתיות, הבנתי שהגיע הזמן שהמחאות הללו יבשילו, יתבגרו, ויקחו תפקיד של "מבוגר אחראי" בקרב על תדמיתה של החברה הישראלית ועתידנו החברתי-כלכלי. אם אנחנו מסמנים מטרה מעל לראשו של כל תעשיין, אנחנו מייצרים דינאמיקה שתרחיק מכאן תעשיינים, ואנחנו מייצרים לעצמנו משק שיידמה יותר לזה של מדינות אפריקה מאשר למשק הדומה למדינות המערב (והמזרח המתעורר). אם אנחנו ממשיכים לנהוג באופן קפריזי ולא מרוסן, באופן תזזיתי ולא מבוקר, באופן אלים ולא באמצעות דיאלוג, אנחנו נצליח – נצליח בעיקר לפגוע בתעשיינים, ולא נועיל לעצמנו עם שיעורי אבטלה, עם עול גבוה יותר של מיסים כי המדינה צריכה לגבות ממישהו את הוצאות הביטחון וההתנחלויות והחרדים, ואם אין תעשיה – ישלמו האזרחים. אם אנחנו רוצים לשפוך את המים המלוכלכים, והם אכן מים מלוכלכים של יחסי הון-שלטון, של אחיזת עיניים חברתית והונאה ציבורית, של שחיתות שלטונית ועושק כלכלי, של אזרחים שנותנים את שכר-עמלם למיסים ומקבלים לעת זקנה 3 פרוטות ואת האפשרות לחטט בפחים – אם אנחנו רוצים לשבור את המבנה הקלוקל והרעוע מוסרית הזה – אסור לנו להשאיר את תפקיד המבוגר האחראי בידי אנשי הון-שלטון. עלינו להיות המבוגר האחראי בעצמנו. לא, ממש לא לשפוך את המים עם התינוק.

אבא ביבי יצר כאן בכבודו (ולא רק) בעצמו, כלכלה המושתתת על מקסימום רווח, מינימום תועלת חברתית-ציבורית, שום אחריות סביבתית-אקולוגית, על גבי תשתית של רווחיות מונעת רווח אישי. במשך שנים התקבעה כאן החשיבה שממש כשם ש-"הצבא צועד על קיבתו", כך גם המדינה – והיא צועדת על כלכלתה (ויש יאמרו הצבא צועד על קיבתו, והכלכלה על רקיבותה). איש מאתנו לא פצה פה כאשר השכבות הנמוכות הלכו ונחלשו, וכאשר מעמד הביניים איבד את מקורות פרנסתו לטובת מיסים ששימשו להרחבת האחיזה הישראלית ביו"ש ועזה, למימון אברכים, לרכישת ופיתוח אמצעי ללחימה מתקדמים, ולהרחבת בסיס הממשלה ללמעלה מ-30 שרים, ועוד שרים בלי תיק, סגני שרים, שחיתויות בקרקעות, טיסות וארוחות מפוארות מטעם נציגי העם. בקיץ האחרון יצאנו לרחובות כדבוקה אחת, כמעט חצי מיליון איש שאמרו די! די למצוקת הדיור, ודי לשחיתות, ודי ליוקר המחיה, ודי להתעמרות באזרח ולביורוקרטיה, ודי לכל מס, ולכל קנס, פשוט היה די כי נמאס! אבל את המשטר של הון-שלטון לא הפלנו, ואת יסודות המבנה הגזלני לא מוססנו, ואת התשתית החמדנית לא מוטטנו, ואת הכלכלה המשגשגת של ביבי לא שינינו. הכלכלה המשיכה לשגשג, והאזרחים המשיכו לפָרפֵר. ועכשיו, לדאבוננו כי רב, אנחנו מתכוננים לקיץ שני של קרב על תדמיתה של החברה הישראלית, עם ניחוח בחירות בפתח, וקולות תופי המלחמה כבר מהדהדים ברקע. ישראלים של סוף החורף הזה פוחדים מחורף גרעיני, אבל פוחדים יותר מחיים מקיץ נוסף של כשלון המחאה החברתית. כי בחורף הבא, ועוד הרבה לפני הבחירות, במועדן או לא, יהיה כאן אסון בלתי נמנע – כשהציבור יבין שמחאה צריכה להפוך למלחמה, יהיה כאן רע, רע לכולנו. וכדי שלא יהיה כאן רע לכולנו, יש תפקיד במאבק החברתי לשלושה מבוגרים אחראיים, שינהלו רב שיח פתוח, הוגן, כן וצודק, על-מנת לבסס את העקרונות שעל פיהם נחיה כאן יחד מחר, גם הממשלה, גם התעשיינים, וגם הציבור. כי העדר דיאלוג מוביל למלחמה, ומלחמה מובילה לקורבנות (רק הפעם הם לא יהיה בעזה, אלא בכל עיר וכפר, בכל ישוב ומושב, בכל פינה של הארץ הטובה הזו שפעם הייתה ארץ זבת חלב ודבש, ועכשיו היא ארץ זיבת תנובה ושטראוס).

אין לי מושג למה אסם שיתפה פעולה עם הוועד הלאומי ורצתה שהתינוק של הבמבה יהיה סמל שיצורף לנבחרת הלאומית. מטעמי גוואה מותגית או מטעמי גאווה לאומית. והאמת – גם לא ממש אכפת לי למה, איך, מדוע וכיצד. לא אכפת לי כי זה לא משנה. מה כן משנה? מה שכן משנה עבורי זו התובנה שאסם מייצרת כאן תוצרת ישראלית, כחול-לבן, מכניסה כמה דולרים לקופת המדינה ממכירת מוצריה בחו"ל, ממש כמו תאגידי המזון האחרים, וממש כמו כל יצרן (אגב, כשחייתי בחו"ל רצתי לחנויות שמוכרות את המוצרים האלה כי זה היה רגע של אושר, של בית, של זכרונות, של טעמים, טעם של מילואים, או טעם של לימודים – טעם של בית). אם יסעו הספורטאים הישראלים לאולימפיאדה עם התינוק של אסם או בלעדיו, זה מעניין לי בערך את הקצה של הטיטול של בתי הקטנה, זה שכבר מזמן שוכב בפח האשפה. אם יחזרו הנה עם 10 מדליות זהב, ועוד איזה 30 מכסף, אני אהיה גם שמח וגם גאה. ומעבר למדליות לאומיות, שהן מזון מעולה לזיקפה לאומית כמו שרק ספורט יכול לזקוף, אני רוצה שתהיה לי גאווה לאומית גם מהיות המדינה הזו מדינה נאורה, מוסרית, ערכית, עם חברה שבה מחוייבות הדדית וחזון משותף הם אבני יסוד, ועם כלכלה חזרה, עם משק יצרני ומפעלים (ולא רק הייטק), ועם הרבה עתיד לילדי. אילו ניתנה לי היום הבחירה לקבוע את עתידנו המשותף כאן, אז חברה חסונה ערכית ומוסרית, עם כלכלה חזקה ויציבה, עם משק משגשג יצרני ובנוי על ערכים חברתיים – זו הייתה הבחירה שלי אם צריך בשביל זה להתבגר ולהפוך לחברה שמקיימת דיאלוג בריא בין מרכיבי המשק, ממשלה, תעשיינים וציבור – אז זו המשימה. כשייתבגר הבייבי במבה, אני לא רוצה שיחיה בתוך כלכלת אבא ביבי, ושלא יהיה חבול כי שפכנו את התינוק עם הבמבה.