שש בבוקר. אני יושב ברכב, חבר נוהג, ואני כותב את הנייר הזה בדרך לסיור בנחל עוז בדרום. שלט שמורה ימינה – עזה. שקט מטורף שמופרע פתאום לצליל האזעקה שמבשרת על טיל שמתקרב מתישהו, לאנשהו כאן באיזור. מעלי איפשהו. איפה ייפול? קרוב אלי? אין מקלט לצידי הכביש. מה עושים? לא יודע. פחד חד פעמי. איך חיים עם הפחד הזה באופן יומיומי? רק תושבי הדרום ועוטף עזה יוכלו לענות על זה. העימות עם גורמי הטרור בעזה הוא עוד סבב במעגל הדמים התמידי בין מדינת ישראל לחלק הרע ומוכה הטרור של הרשות הפלשתינית.
השקט שהיה בישראל בשנים האחרונות הוא שקט מדומה. שקט שיתפוצץ לנו שוב בפנים ואף ילך ויחמיר אם הממשלה לא תקבל החלטה אסטרטגית אמיתית לחדש את המו"מ באמת ולחתור להסדר מוסכם עם הפלשתינים. יש לכולנו הרבה מזל שיש לנו צבא חזק ושכיפת ברזל מוכיחה את עצמה אל מול עשרות הטילים שמשוגרים מעזה. אך לא לעולם חוסן.
כיפת ברזל - לא תחליף להסדר קבע אסור לנו לטעות ולחשוב שכיפת ברזל יכולה להיות תחליף להסדר קבע עם הפלשתינים או לפחות למו"מ אמיתי איתם, בדיוק כמו שהנסיגות החד-צדדיות וגדר הביטחון לא פתרו את מעגל הדמים. מישהו חשב פעם על כיפת ברזל מדינית? זהו? התייאשנו? ביקרתי אצל אבו מאזן לפני מספר חודשים. אמר שאף אחד בישראל לא מדבר איתו, לא מתייחס אליו ולא באמת מנסה כבר למעלה משנתיים. הקיפאון המדיני הוא הבעיה האמתית שלנו. נראה שהשיח הפוליטי לקראת ניסיון מדיני הסתיים מזמן, ועצוב מכך, גם השיח הציבורי. אני כבר לא מעז ואומר שוויתרנו על השלום כי שלום הוא מזמן מחוץ ללקסיקון. אבל הידברות? מו"מ? ניסיון. גם על זה מזמן וויתרנו.
הסכסוך האלים עם הפלשתינים לא התחיל היום. באופן ממשי הוא איתנו כבר מסוף שנות ה-80. לא משנה כמה משאבים בוזבזו על ביטחון, לא משנה כמה גזלנו לעצמנו כסף מהבריאות, מהרווחה, מהחינוך וכמה כוח צבאי הופעל, הסכסוך נמשך, הקטל יחד איתו. לצד זאת ישראל לא הצליחה לשכנע את העולם בצדקת דרכה, כאשר בכל סבבי הדמים האלה נפגעה התדמית של ישראל, ובעולם הפעילו לחץ כדי לרסן את ישראל.
ברור לכולנו שהפלשתינים הם לא טלית שכולה תכלת. הם רחוקים מזה וגם נושאים בחלק עצום אם לא עיקרי באשמה לשפיכות הדמים ולכשלון השלום. אבל אי-אפשר להפוך את זה לתורה. אם אנחנו רוצים חיים של ביטחון ורווחה, מקבלי ההחלטות חייבים להפסיק לנסות ולהוכיח את צדקתנו, וצריכים לקחת ברצינות את תפקיד "המבוגר האחראי", שיפעל לפתרון מוסכם של הסכסוך הזה. זה אפשרי וגם אם התייאשנו מזה חייבים להתעורר ולנסות שוב. באמת.
המצב המדיני והביטחוני של ישראל רק הולך ומחמיר הממשלה של נתניהו עושה עבודה גרועה במילוי התפקיד של המבוגר האחראי, כאשר במקום לנסות להגיע לפתרון הממשלה היא מעדיפה את מאבקי הכבוד האוויליים עם אבו מאזן. מאבקים שמטרתם למשוך זמן. נתניהו הבטיח לאזרחי ישראל ולעולם כולו שפניו הם לפתרון שתי מדיניות לשתי עמים. בפועל, הקואליציה המגה ימנית שלו יצרה קיפאון של למעלה משלוש שנים בשיחות מול הפלשתינים.
הקיפאון הזה לא משרת את ישראל, כי למרות שנראה שיש שקט, השקט הזה הוא מדומה ומצבה המדיני והביטחוני של ישראל רק הולך ומחמיר. כך גם שעון החול לקראת חיסול האופציה של פתרון שתי המדינות, שהוא היחיד שיבטיח את קיומה של ישראל לנצח. נכון, הצונאמי שציפינו לו בספטמבר לא פרץ ויש לשמוח על כך, אבל ישראל שילמה מחיר מדיני כבד על הקיפאון המדיני, כאשר הידידים הטובים שלנו התייצבו לצד הפלשתינים באו"ם והאשימו את ישראל בכישלון של תהליך השלום. גילינו פתאום שיש לנו פחות חברים ממה שחשבנו.
המחיר הביטחוני והמדיני שאנחנו משלמים היום הוא מחיר גבוהה, אבל הוא רק יגדל אם הממשלה לא תפעל באמת כדי להוציא את תהליך השלום מהקיפאון המדיני שאליו נכנסה. גם אם לא נצליח חייבים לנסות, אבל על אמת, לא בכאילו הידוע של ביבי. הגורל שלנו ושל הפלשתינים קשור אחד בשני וכמו שפלשתין לא תוכל להתקיים ללא הסכמה ישראלית, כך ישראל לא תוכל להתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית שפויה ושלווה ללא הסכמה פלשתינית. עצוב אבל נכון. העולם המערבי והעולם הערבי לא יסכימו בשום אופן להמשך השליטה שלנו על חייהם של מיליוני הפלשתינים, ולכן הלחץ הבינלאומי והבעיות הביטחוניות יתגברו, "סיר הלחץ" שנוצר בשטחים ובעזה יתפוצץ לנו בסופו של דבר בפרצוף וכולם יפסידו.
ההצעות להפעיל עכשיו שוב כוח נגד הפלשתינים בעזה הם לא פתרון קבע. סיקולים ממוקדים, פעילות צבאית והפעלת כיפת ברזל הם נכונים ויגנו עלינו בטווח הקרוב, אך אם לא נגיע לפתרון מוסכם או לפחות ננסה באמת, נגיע בקרוב לנקודת אל חזור, מול הפלשתינים, מול העולם ומול עצמנו. מהמצב הזה אף נאום ואף ברווז של ביבי כבר לא יציל אותנו. ראש הממשלה – הגיע הזמן לכיפת ברזל מדינית. לדאבוננו אתה היחידי שמסוגל לשוב ולבנות אותה כרגע. אל תוותר על זה, אל תוותר עלינו.
