א' לא הבין מה רע אם "נלך לשחות בבריכה מעורבת" בתור דייט ראשון. ב' אמר לי ש"אם הייתי גבר, הייתי מחכה לך, אבל לצערי קשה לי לשנות הרגלים, ובכל מקרה אני חייב את זה לפחות פעם בשבוע, ועל ההתחלה". לג' בכלל הייתה "טראומה" מדתיות שהוא נושא בליבו מכיתה ח': כש"באתי לחבק ידידה והיא קפצה לאחור!" עוד רגע והרעתי לו על אומץ ליבו על כך שהוא יוצא איתי למרות הצלקת... האם 'אנחנו', ה'בחורות הדתיות', עד כדי כך שונות ומוזרות, ומה זה בכלל 'אנחנו' בעולם בו הספקטרום הדתי נע מקצה אחד למשנהו, כשאי-ודאות אופפת הכל? ככה התחלתי לצאת עם בחורים חילוניים. ככה נחשפתי לנקודת המבט החילונית של הגבר המצוי "עלינו", כנשים דתיות, ולא, לא כל הממצאים תאמו את ציפיותיי. ניסוי אנושי בהמשכים... פצצת ה"אני דתייה. זה מפריע לך?" אפתח בהקדמה קצרה: מה אני עושה כשאני בפאב ובחור מתחיל איתי - ללא קשר להיותו דתי או חילוני, אם הוא לא נראה לי, אני מנפנפת. אין בעיה. אם הוא דתי ונראה לי - אין בעיה. מה קורה אם הוא חילוני שמוצא חן בעיניי? מכיוון שהיום לא ניתן לדעת באופן ודאי מי בעלת אורח-חיים דתי ומי פחות, אני אחליט להטיל את הפצצה רק לאחר שאני רואה התעניינות אמיתית. ואז אזרוק בנונשלנטיות, ממש כבדרך אגב, שאני דתייה. בדרך כלל איהנה בליבי מהחיוורון הקל שעוטף את הילת פניו, מוסווה ככל שיהיה, זה תמיד עובד. הפחדנים ימשיכו בשיחה כאילו כלום, ואז ייעלמו כאילו האדמה בלעה אותם (לגיטימי, לא בטוח שהייתי נוהגת אחרת). האמיצים יותר ימשיכו בשיחה, אבל הפעם רק לשם השיחה ולא מעבר. ואלו שממש פסיכים, יאמרו לי שזה ממש לא אכפת להם, ובכך יעבירו את הפצצה לידיים שלי. הערכתי הכנה לקומץ גברברים זה, שמעדיף אישיות ובן-אדם, ולא את הסטיגמה שמרחפת מעליו. אולם, כפי שאתאר בהמשך, התנסותי הקצרה הוכיחה לי שלפחות לגביי, זה כרוך בהרבה כאב ראש. "את מוצאת חן בעיניי. זה בסדר?" הכל מתחיל וכנראה גם נגמר בפייסבוק. אפשר להשחית דפים ריקים על חסרונות הפייסבוק, אך משהו אחד הוא הביא לעולם - היכולת להתנסח פנים מול מחשב, מעלה את הפתיחות בנושאים מסוימים. אחרי שיחה ארוכה פנים מול פנים, שורת המחץ הגיעה דווקא דרך הצ'אט. אותו הצ'אט המבורך, בו כל מילה שנייה היא חחחח או LOL. ודווקא לשם, לתוך באר העומק והאינטליגנציה האינסופיים, אנחנו בוחרים לזרוק את מילותינו כמטבעות של עשר אגורות... "אז אם אני אומר שמצאת חן בעיניי, זה בסדר, נכון?" הוא שאל. "בטח שזה בסדר, זה אפילו מחמיא", עניתי לטיפשון. "ואת לא תחשבי שאני סוטה או משהו כזה, נכון?" "למה שאחשוב ככה?" נאנחתי מול המחשב אנחה גדולה וגם תמהתי בליבי. אם הוא רק היה יודע עד כמה הבחורים הדתיים ישירים היום... ואז זה בא לי. הסטירה. "לא יודע האמת, אולי בגלל שאת דתייה". האמת שהייתי צריכה לצפות את זה מראש, אבל ביני לבין עצמי, הייתי רוצה שפעם אחת ישפטו אותי בפני עצמי ולא בתור אחת שמשתייכת למגזר מסוים. ועוד מעבר לכך - לפחות שלא יחילו עליי אוטומטית את כל התכונות המאפיינות כביכול מאוד את אותו המגזר, כאילו אנחנו שיבוטים אחד של השני. למה שאני אחשוב שאתה סוטה? צא רגע מהתדמית שהדבקת לי, תחשוב בהיגיון. אני בספק אם חרדית ממאה שערים הייתה חושבת שמישהו סוטה אם הוא אומר לה (ועוד לא פנים מול פנים), שהיא מוצאת חן בעיניו. ספק גדול. התוכלו להבין אותי?! אישה היא אישה היא אישה אז חבר'ה, בואו נבהיר זאת אחת ולתמיד (ואני לא מתיימרת להיות דתייה יותר או פחות משאר המגזר - איך אנחנו אומרים במשפטים - "הדתייה הסבירה". אין לי הגדרה אובייקטיבית יותר, מצטערת) - "אנחנו" (סיווג שיש בו בפני עצמו כדי לכלות את זעמי, אני גם לא באה לייצג כי דווקא נגד אותה הכללה אני יוצאת), "הבחורות הדתיות", לא יותר מדי שונות מכל בחורה אחרת. וכן, זה אומר שגם אנחנו יכולות לשגע פילים, שגם אנחנו מורכבות ושלא תמיד ניתן להבין מה אנחנו רוצות, אם בכלל - או במילים אחרות, כן, אנחנו באמת מנוגה. אבל יש גם משהו משותף לנשים בכל העולם - ההבנה ההדדית של מה זה להיות אישה. ובכל מה שנוגע לזה אנחנו דומות מאוד. המשך יבוא...