הודעת הוועדה לעניינים ערביים כללה שורת המלצות אופרטיביות לדרג המדיני, ובהן: הגדרה רשמית של ישראל כאויב - "מצרים שלאחר המהפכה לא תהיה לעולם ידיד, שותף או בעל ברית של היישות הציונית, בה אנו רואים האויב הראשון במעלה של מצרים והאומה הערבית. מצרים תתייחס ליישות הזו כאל אויב, והממשלה המצרית צריכה לבחון מחדש את כל יחסיה והסכמיה עם האויב הזה ואת האיום שהוא מהווה על הביטחון והאינטרסים הלאומיים של מצרים". ניתוק היחסים הדיפלומטיים עם ישראל - "גירוש השגריר הישראלי ממצרים, החזרת השגריר המצרי מתל אביב, הפסקת ייצוא הגז המצרי ליישות [הציונית] הזו, הקפאת הפעילות על-פי הסכם הקוויז [הסכם הסחר QIZ - Qualified Industrial Zones] ותנאיו הפוגעים בריבונות ובאינטרסים הלאומיים המצריים". התייצבות מלאה לימין המאבק המזוין נגד ישראל - "הגשת כל אמצעי התמיכה לעם הפלשתיני ברצועת עזה ובגדה המערבית, כדי לאפשר לעם הזה לעמוד איתן מול מדיניות התוקפנות הישראלית. אימוץ דרך ההתנגדות על כל צורותיה וביטוייה, והתייחסות לדרך זו כדרך האסטרטגית לשחרור האדמה הכבושה, לאחר שמנהיגי היישות הציונית הדגישו, כי מה שנקרא תהליך השלום, אינו אלא מסלול שקרי וסחבת במטרה להרוויח זמן על-מנת לייהד ולספח את כל מה שהיישות הזו רוצה לייהד ולספח באדמת פלשתין". אימוץ מחדש של מדיניות החרם הכולל על ישראל - "חזרה להפעלת מדיניות החרם הערבי הכולל על היישות הציונית והחברות הבינלאומיות המקיימות קשרים איתה, והתייחסות לחרם כגורם תומך לדרך המאבק [המונח "מקוואמה” משמעותו התנגדות או מאבק]". העלאת סוגיית ירושלים כנושא מרכזי בזירה הבינלאומית - "דרישה מכל מדינות ערב ו'ועדת אל-קודס' [של ארגון הוועידה האיסלאמית] לפעול נגד כל תוכניות היישות הציונית לייהד את אל-קודס [שמה הערבי של ירושלים] ולכפות את הפיכתה לבירה מאוחדת לנצח של היישות, וכן לפעול במרץ בכל הארגונים ובאפיקים הבינלאומיים כדי להביא לקביעה, כי ההתקפות הציוניות המאיימות על מסגד אל-אקצה הן פשעים נגד האנושות, ההיסטוריה והתרבות". תמיכה בחזית פלשתינית מאוחדת לשחרור פלשתין - "קריאה לכל הארגונים והפלגים הפלשתינים להגיע לאחדות, לגנות את חילוקי הדעות והפילוגים ולפעול להקמה מחדש של אש"ף על-מנת שיוביל מחדש את המאבק הפלשתיני לשחרר את האדמה הכבושה". בחינה מחדש של מדיניות הגרעין המצרית - "דרישה מהממשלה המצרית לפתוח מחדש את נושא הגרעין הישראל ולדון ביכולות הגרעין הישראליות, משום היותן גורם איום ישיר על הביטחון הלאומי המצרי והביטחון הלאומי הערבי. על ארה"ב והקהילה הבינלאומיות... לנהוג ברצינות עם האיום הגרעיני הישראלי כפי שהם נוהגים כלפי מה שהם מגדירים כסכנה גרעינית אירנית. על מצרים להיערך מיידית לבחון את מדיניות הגרעין המצרית, המתנגדת להפצת הגרעין והדורשת להפוך את המזרח התיכון לאזור נקי מנשק להשמדה המונית. ישראל היא המדינה היחידה המסרבת לחתום על האמנה נגד הפצת נשק גרעיני ולפתוח את מתקניה הגרעיניים ובפרט הכור בדימונה לביקורת של פקחי סוכנות האנרגיה הבינלאומית". מדיניות אקטיבית ואפקטיבית נגד ישראל - "אנו דורשים מעשים ולא רק דיבורים, מעשים רציניים הם הראויים למצרים שלאחר המהפכה, ממשלתה והפרלמנט שלה. אנו נשבעים, כי לעולם לא נתרשל בהגנה על מולדתנו ואומתנו".

הודעת הוועדה לעניינים ערביים התקבלה פה אחד ובמחיאות כפיים בפרלמנט המצרי, והיא משקפת אל נכון את תפישת ההנהגה המצרית האיסלאמית (לה שותפים גם ארגוני השמאל). בעיניה, ישראל היא האויב הראשון במעלה של מצרים והעולם הערבי והאיסלאמי, והסכם השלום עימה (הסכם קמפ דייוויד) הוא בבחינת פגר מת. הטונים המצריים החדשים מלמדים על תחילת גיבושה של מדיניות עימות מצרית נגד ישראל, ראשית באפיקים המדיניים והכלכליים ובאמצעות תמיכה ישירה במאבק המזוין של הארגונים הפלשתינים. מצרים מציבה עצמה במסלול של התנגשות מכוון עם ישראל והיא עושה שימוש בסוגייה הפלשתינית על כל היבטיה כאמתלות להתערבות מצרית ישירה, ובכללה הפעילות הצבאית של ישראל נגד הטרור הפלשתיני ומדיניותה של ישראל בירושלים או בגדה המערבית. במישור האופרטיבי מצהירה ההנהגה המצרית החדשה על מחויבות לסייע ל"מאבק/התנגדות הפלשתיני על כל צורותיו וביטוייו” - הווה אומר: מתן סיוע ישיר לטרור הפלשתיני, אשר עשוי לבוא לידי ביטוי בכסף, בנשק, באימונים ובהעברת מידע מודיעיני. להגדרתה של ישראל "אויב מרכזי" המאיים על הביטחון הלאומי המצרי והערבי חשיבות רבה, שכן הוא תרגומו למעשים ומשמעותו בניית יכולת צבאית להתמודדות עם "האיום הישראלי", ובכללו ניסיון לשלול מישראל את יתרונה בתחום הגרעין ו/או השגת יכולת צבאית גרעינית מצרית.

בשלב הנוכחי אין המנהיגות הפוליטית המצרית החדשה יכולה להפעיל את כל הכלים הממסדיים כדי לתרגם את קווי המדיניות הנוכחית למעשים. תנועת האחים המוסלמים והמפלגה הסלפית השיגו רוב מוחלט בפרלמנט ובבית העליון (ויש לציין, כי גם ארגוני השמאל שותפים לעמדה האנטי-ישראלית הלוחמנית), אך עדיין לא השלימו את יעדי המהפכה, בראשם העברת מלוא הסמכויות מהשלטון הצבאי לידי שלטון אזרחי נבחר. כיום שולטת באופן זמני במצרים ההנהגה הצבאית וממשלה שמונתה על ידה. מצב זה צפוי להשתנות בשבוע השלישי של חודש מאי (24-23 במאי) עם עריכת הבחירות לנשיאות ולאחר מכן הקמת ממשלה אזרחית חדשה. ניצחון של האחים המוסלמים בבחירות לנשיאות ישלים את מהלך ההשתלטות על המערכת הפוליטית במצרים ויאפשר לתנועה האיסלאמית להאיץ את ההתבססות הפוליטית, טיהור הצבא מהמשמר הישן, ותפיסה מחדש של עמדת הנהגה בעולם הערבי שאחד מיסודותיה הוא המאבק בישראל. העמדה המצרית, התומכת באופן מוחלט בחמאס ובדרך המאבק בישראל, מחסלת הלכה למעשה את יכולת ההנהגה הפלשתינית בגדה המערבית, בראשותו של מחמוד עבאס (אבו מאזן), להוביל מהלכים מדיניים לקראת הסכם פשרה היסטורית עם ישראל. יתר על כן, היא מכשירה את הקרקע באופן הדרגתי לחיכוך מדיני קבוע עם ישראל, העלול להגיע לכדי סכנה של התנגשות צבאית (על-רקע פעולה ישראלית ברצועת עזה או בקו הגבול בין ישראל למצרים) ובטווח הארוך יותר לבנייתה של חזית צבאית ערבית בגבולה הדרומי של ישראל.