וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל אֶת הָאָרֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ.וַיְצַפֵּהוּ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ וַיַּעַשׂ לוֹ זֵר זָהָב סָבִיב [שמות ל"ז, א'-ב'].
לא באו מדרשי שמות לעולם אלא כדי לפרש בתמצית סיפור ייחודו של אדם בעולמו.
אדם, הוא שמו של היצור האחד בבריאה כולה היודע, על כל המשתמע מכך, כי הוא עתיד למות, כי מן העפר הוא בא ואל העפר ישוב, והאדמה, בה נפח האלוהים נשמת חיים ובה ייטמן וגופו יתאחד עימה אחר שישיב נשמתו לבוראו, נתנה לו שמו, ופענחה בתיבה אחת את העמוקה במהויות חייו.
מדרש שמו של
נח, הוא סיפורה של תקווה. מחד-גיסא נגזר שמו מ"
וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ" [בראשית ו', ו'], מן החרטה, האכזבה, הכאב המציף ליבו של הבורא על שמי שנברא יחידי להיות יצור בוחר בין טוב לבין רע, בחר ברע כל היום והשחית דרכו על הארץ עד שראוי למחות את זכרו. מאידך-גיסא נגזר שמו מ"זֶה
יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה'" [בראשית ה', כ"ט], מן הנחמה, האמונה, התוחלת. המשמע הכפול של פועל נ.ח.ם נותן טעם לכפילותיות של האדם. רק הוא יכול לסכל את שלטון הטוב והיפה בעולם וכאציל בברואים רק הוא יכול להמליך עליו את הצדק והמשפט.
בצלאל, אהליאב, אמנות ואומנויות מדרש שם
בצלאל, בצל אל היית, מגדיר את האמן, את האדם הזוכה להעלות את כישרונו מעל למדרגת בעל היכולות למדרגת היוצר הקרובה לאלוהים, ונשמת העולה אליו בסולם נוגעת בצילו ובוראת בהשראתו עולמות. על בצלאל ועל אהליאב, בידם הפקיד משה על-פי ה' את יצירת המשכן וכליו, נאמר כי האלוהים "מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב... וְחֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת" [שמות ל"ה, ל"ה]. בתרגום אונקלוס ובתרגום יונתן, חושבי מחשבות הוא "מַלְפֵי אוּמַנְוָון", אמנים פשוטו כמשמעו, מאלפים, מורי אמנות. צל אל זה, ניכר מתוכו. אין בעולם מרשמים מוסכמים על-פיהם הופכים כותבים, ומנגנים, ומציירים, ומפסלים, ושרים ושרות, ושחקני בימות וצלמים, מבעלי מלאכת יצירה מצויה לאמני יצירה ייחודית. כשקוראים בספריהם, או שומעים כינורותיהם, או עומדים מול בדיהם, ומתעלים במשחקם ובשירתם - יודעים כי בצל אל היו. מדרש שמו של בצלאל הוא
פענוח הסוד העושה את האומן לאמן.
בצל אל מתרחש הנס בו מתמלא ליבו החכם של האמן בחוכמה יתרה, "וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חָכְמָה" [שמות ל"א, ו']. פסוק אחר מוסיף כי הלב החכם מתמלא "רוּחַ אֱלֹהִים, בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת" [שם, ל"ה, ל"א]. ברום מעלות סולם העלייה לקראת האלוהים, נוצר מגע פלאי בין האדם שיסודו בעפר לבין מי שנפח בו רוח חיים. בתלמוד [ברכות נ"ה, עמוד א'] מסכימים רבי יוחנן ורב תחליפא, כי "אין הקדוש ברוך הוא נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה", אך חולקים על מקורה של התובנה העמוקה הזאת. רבי יוחנן לומד אותה מן הפסוק בדניאל ב', כ"א, בו נאמר כי האלוהים "יָהֵב חָכְמְתָא לְחַכִּימִין וּמַנְדְּעָא לְיָדְעֵי בִינָה" ובתרגום יונתן מן הארמית לעברית: "נותן חוכמה לחכמים ודעת ליודעי בינה", ורב חליפתא לומד אותה מ"וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חָכְמָה". הראשון סובר כי חסד החוכמה בלב החכם הוא אוניברסלי ושמור לכל אדם המקדיש חייו לעלייה במעלות. חברו כנגדו סובר כי חסד זה אינו שמור אלא לבצלאלים, לאמני כל האמנויות.
בצלאל ואהליאב, ועימם צוות גדול של אמנים, חברו יחדיו ליצור המשכן ואת כל כליו, אבל עשיית הארון לבדה נקראת על שמו של מי שהיה בצל אל, "וַיַּעַשׂ
בְּצַלְאֵל אֶת הָאָרֹן". הוא ציפה אותו על-פי מצוות האלוהים "זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ", הוא עשה לו "זֵר זָהָב סָבִיב", הוא חקק עליו את התיבות "ה' צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים". הארון היה לב ליבו של המשכן ופארו. משה סבר להקדים את בניינו לבניין המשכן כי הוא עיקר העיקרים, אך הסכים עם בצלאל שחלק עליו כי כך למד בצל אל ונמנה לבנות זבול שימתין לארון ולא ארון שימתין, איש לא ידע היכן, לזבולו. המשכן ציפה לארון, והארון ציפה ללוחות. הראשונים באו שבורים, השניים באו שלמים, ולימים כששלמה כתיבת התורה, בנה לה בצלאל מעין פעמון בצידו של הארון והניחה בו להיות צמודה לעד לצידן של הלוחות, השבורים הראשונים, השלמים השניים.
אין תוכו כברו? אינו תלמיד חכם מגע הזהב של האמן, שהיה בצל אל, הפך את הארון וכל שהיה מונח בו להוויה ששרדה את גניזתו, או את שביו, את היעלמותו מעולם החומר. הוא ניצב ברעיוניותו במרכז עולם המידות האידיאלי של האדם. החוכמה הבצלאלית הנחילה לנו את התובנה כי האסתטיקה מאבדת מערכה אם תכליתה הבלבדית היא הנוי, הצורה, ולא תוכנה. האמן הגדול בנה כלי שמהותו היא בתוכנו. הוא ציפה אותו מבית ומחוץ זהב להשביענו כי "כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו - אינו תלמיד חכם" [ברכות ח', עמוד ב'], כי "בְּכָל לִבִּי דְרַשְׁתִּיךָ" [תהלים קי"ט, י'] משמעו על-פי רבנו דוד קימחי: "לא בלב ולב" אלא בלב שלם ונאמן לאמת, לא "לעשות לו שם בין בני האדם", לא כאמצעי אלא לעולם כמטרה ברה.
הציניות, המחליפה תמיד ערך במחיר, מייעצת לו לאדם המעריץ את הנעורים מפני שהם יצרניים ומועילים, לזלזל בזקנים שכוחם כלה והם אוכלים ואינם עושים. האתיקה הטמונה בארון, קוראת תיגר על הציניות הזאת. רבי יהושוע בן לוי, מזהיר את בניו מלנהוג ביזיון בישישים ומצווה עליהם "הזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, כי לוחות ושברי לוחות מונחות בארון" [ברכות דף ח' עמוד ב']. שברי אדם, כשברי לוחות, יש בהם קדושה עולמית. זר זהב עוטר את האדם באשר הוא אדם גם אם גופו סדוק. הוא משול כמשכן ונשמתו היא הפני-והפנים, הארון ותוכו עליו חרות שם ה'.
והתורה, בארון, שירת הדרך הישרה שיבור לו האדם, שומרת ברוח אלוהים, בחוכמה, בתבונה ובדעת על החוקים אפילו הם חקוקים באבן. והכל בצל אל למדנו, והכל גנז בצלאל בארון העומד במשכנות חיינו גם אם לא נדע איה היום מקומו.
