הפקת לקחים

את הלקחים הללו היה צריך להפיק מזמן, משום שהמתכונת לא משתנה: ישראל מבצעת פעולת מנע נגד מחבל או תשתית טרור, ארגוני הטרור מגיבים בירי רקטות, ישראל מגיבה בהפצצות וחוזר חלילה. מבחינה זו, שום דבר לא ממש השתנה מאז פעולות התגמול של שנות ה-50, שכשמן כן היו: תגמול על התקפות טרור. אני מבין שיש אילוצים דיפלומטיים וצבאיים. ברור לי שאי-אפשר לחסל לחלוטין את הטרור. אך איני מצליח להבין מדוע מחסני הנשק והמנהרות מותקפים רק לאחר שנעשה בהם שימוש, וכיצד זה שתמיד נותרים יעדים דומים שאפשר להפציץ בסיבוב הבא. הייתי רוצה לראות את ישראל מונעת טרור ולא רק מגיבה עליו.

הלקח הברור ביותר מן הפארסה סביב מינויו של מנהל רשות המיסים הוא, שיובל שטייניץ לא מסוגל לנהל כלום, ודאי לא את אחד המשרדים הממשלתיים החשובים ביותר. מועד סיום כהונתו של יהודה נסרדישי היה ידוע במשך ארבע שנים, אבל שטייניץ נזכר להתחיל בהליך מינוי מחליפו הרבה אחרי הרגע האחרון. ואז הוא לא נתן לוועדת האיתור את ההנחיות הנכונות מבחינת הכישורים הנדרשים ומספר המועמדים שעליה להציג. אחר כך הוא הסתבך עם בג"ץ והיועץ המשפטי לממשלה, והוא מסיים עם מנהל זמני לשנה. בחמש השנים האחרונות היו לרשות המיסים מנהל זמני לשלושה חודשים, עוד מנהל זמני לשלושה חודשים, מנהל קבוע שכהונתו הוארכה בעוד חודש ועוד חודש ועוד חודש, מנהל זמני לשלושה חודשים ומנהל זמני לשנה. זהו מצב בלתי אפשרי בכל ארגון, קל וחומר - בזה המופקד על הכנסות המדינה. האחראי הבלעדי לרוב הברדק הוא יובל שטייניץ.

עם או בלי קשר לקטע הקודם, מדי שבוע אנו שומעים על מעלימי מס בהיקפים גדולים שנעצרים או מורשעים. מדובר על מי שבמשך שנים חמקו מהמכ"מ של רשות המיסים, כלל לא פתחו תיקים והעלימו מיליוני שקלים. זה מזכיר את סיפורו של אפרים קישון על מפקח המס חנניה פישביין, המסוגל ללכת ברחוב ולצעוק לפתע "תפסו את הרמאי הזה!" - ומעולם לא טעה. המצב הזה מצריך הפקת לקחים יסודית. יותר מדי ישראלים מצפצפים על חוקי המס, מתוך הנחה שרוב הסיכויים שלא ייתפסו, ואם כן ייתפסו - רוב הסיכויים שייצאו בעונש קל ההופך את הפשע למשתלם. לכן, רשות המיסים חייבת לפעול בצורה נחושה ובלתי פוסקת, הפרקליטות חייבת להעמיד לדין במהירות ולהימנע מעסקות טיעון מגוחכות, ובתי המשפט חייבים להחמיר את הענישה. בלי כל אלו, לא תהיה שום הרתעה ועבריינות המס תימשך וגם תחמיר.

ראו מה אומר בית המשפט המחוזי בתל אביב על עו"ד פנינת ינאי, סניגוריתו של בני רגב, לשעבר ראש עיריית לוד, בפרשת אפל: "דומה שכל הכללים המקובלים, דיוניים ומהותיים גם יחד, נשברו - או לפחות לא קוימו - בערעורו של רגב... הטיעונים שבכתב - חרף הרזולוציות הפרטניות שאליהן ירדו - לא הפנו לראיות באופן שניתן יהיה לעקוב אחריהן. הטיעון בעל-פה הלך בעקבות הטיעון בכתב בהקשר זה. עו"ד ינאי טענה בפנינו בלהט רב, אלא שכל הבקשות - גם במהלך הדיון - להפנות אותנו לראיות, לפרוטוקול וכיו"ב לא נענו... ועל כל אלה צצה בערעור תזה חדשה, המשנה סדרי בראשית, המזיזה את הנפשות הפועלות ומציבה נפשות פועלות אחרות במקומם... ועוד לא אמרנו מאום על ההתלהמות ו'כתב האישום' הקשה שהגישה הסניגורית נגד בית משפט קמא... עיון בפסק הדין מצביע על כך שבית המשפט בחן בקפידה את הראיות. שלא לדבר על כך שהתייחס בסבלנות רבה לסניגורית, שהופיעה לדיונים, ככל הנראה, בשעות הנוחות לה, כפי שעולה מהפרוטוקולים". ביקורת נוקבת ויוצאת דופן, אך היא בהחלט לא מתארת מצב יחיד במינו. מי שמבקר בבתי המשפט וקורא פסקי דין, נתקל לא פעם בסניגורים הסבורים שכל האמצעים כשרים כדי להגן על לקוחותיהם, תוך זלזול בכללים, בפסיקה, בתביעה ואפילו בבית המשפט. התוצאה היא כמובן סרבול מיותר של ההליכים, תוך גזל זמן שיפוטי ויצירת סחבת הפוגעת בציבור כולו. אם לשכת עורכי הדין אינה מסוגלת או אינה רוצה לכפות על חבריה לנהוג כמצופה מ"קצין בית המשפט", המסקנה המתבקשת היא שיש להעניק לבתי המשפט את הכלים לעשות זאת.

סמל המועצה לשימור אתרים הוא גימנסיה הרצליה, משום שהיא הוקמה לאחר הסערה הציבורית העזה שעוררה הריסתו של מבנה היסטורי זה. יובל שנים מאוחר יותר, מוציאה עיריית תל אביב צו הריסה לביתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, לאחר שנפגע קשות בגשמים והפך למבנה מסוכן. במקום לדאוג לשימורו, העירייה בוחרת בדרך הקלה של הריסה. יכול להיות שיש לה הסברים טובים ויכול להיות שזה סתם צעד אטום של פקיד טיפש. מכל מקום נראה, שהלקחים של הריסת הגימנסיה (ושל עוד לא מעט בתים היסטוריים בעיר, ובראשם האופרה בה ישבה הכנסת הראשונה) ממש לא מזיזים לחבורה של רון חולדאי.

שורות אלו נכתבות בעיצומו של מסע לפולין שמארגנת ישיבת בר-אילן בתל אביב. אחרי חצי מהמסע, הלקח המרכזי הוא חשיבות קיומה של מדינת ישראל. בנאלי? כנראה. מובן מאליו? ממש לא, כאשר שומעים את ההכרזות מטהרן ורואים את רפיסותו של העולם מולן. כאשר מבקרים בטרבלינקה ובמיידנק; כאשר רואים את הרחוב הראשי של לובלין שנסלל על הריסות הרובע היהודי; כאשר עומדים על שפת גיא ההריגה ביער לופוחובה - מבינים שהשואה אינה רטוריקה לצורכי הסברה, אלא מציאות העלולה להישנות אם מדינת ישראל לא תוכל להגן בעצמה על עצמה.