המילה "לחם" מופיעה במקרא כ-300 פעם בעיקר בשתי משמעויות. הראשונה, כינוי לבצק של קמח הבא מחמשת מיני הדגן (והם: חיטה, שעורה, שיפון, כוסמת ושיבולת שועל) הנאפה בתנור ומשמש כמזון העיקרי ברוב ארצות העולם הן לאדם והן לבעלי החיים וקרובים למשמעות זו הם: חלה, עוגה, פת, צפיחית, תופין ורקיק. השנייה – שם כולל של מגוון המזונות למיניהם, וקרובים למילה זו, הם: מאכל, אוכל, כלכלה, טרף, בר, מזון, פרי, צידה ועוד.
פרשת השבוע, הכוללת שתי פרשיות מחוברות "ויקהל-פקודי", חותמת למעשה את חמש הפרשיות האחרונות ב"שמות" שעסקו בבניית המשכן וכליו כשאחד מן הכלים המקודשים והחשובים הוא "השולחן". על כלי זה הכוהנים היו מניחים את
"לחם הפנים" או בכינוייו הנוספים
"לחם התמיד" (פעם אחת במקרא) ו
"לחם המערכת" (שלוש פעמים במקרא) ובקצירת האומר נסכם, שהכוונה היא ל
שתים-עשרה חלות לחם העשויות סולת שהיו מונחות בשתי מערכות על השולחן במשכן ובבתי המקדש. חלות הלחם היו נאפות בערב שבת קודש עד ליום השבת הבא. או אז, חלקן היה נאכל על-ידי משמרת הכהונה שהתחלפה באותה השבת וחלקן היו ניתנות לכוהן הגדול, וכך חוזר חלילה.
הכנת ועשיית חלות הלחם היא מצוות עשה מדאורייתא, שנאמר: "ונתת על השולחן לחם פנים, לפני תמיד" [שמות כ"ה, ל']. עשייתן הייתה ללא חומר מחמץ ומשום כך היו בעלות כושר טריות גבוה ואכילתן הייתה בקדושה ובטהרה. אשר על כן, נחתומים (=אופים) אומנים היו ממונים על עשיית "לחם הפנים" שנחשב ל"אחד מ-24 מתנות כהונה" ובשל כך השתכרו שכר גבוה שמומן מתרומות הציבור.
על חשיבותו וקדושתו של לחם הפנים כבר נכתבו פירושים רבים המוכיחים זאת ודי לנו באם נזכיר שניים מהם, כמו למשל: יונתן בן עוזיאל שתירגמו
"לחמא גוונא" (="הלחם הפנימי"). אומנם פשט המילים מציין מיקום טכני בלבד, דהיינו: בחלקו הפנימי של היכל הקודש, אולם עצם העמדת השולחן והלחם (שהיה חלק בלתי נפרד מן השולחן) בהיכל פנימה מעיד על החשיבות והקדושה של הדבר, בדיוק כפי ש"מזבח הזהב" המכונה גם "המזבח הפנימי" מעיד על קדושה וחשיבות נאצלים.
לא בכדי הרשב"ם מציין בפירושו כי "היה לחם נאה. לחם הראוי (להינתן) לפני שרים". ולנו נראה לציין שעצם
הימצאותו התמידית של הלחם על השולחן גם בעת המסעות של בני ישראל במדבר כאשר המשכן היה מפורק היא, למעשה, תכלית מצוות העשה כעדות התורה: "זאת עבודת בני קהת...קודש הקדשים. ובא אהרון ובניו בנסע המחנה...ועל שולחן הפנים...
ולחם תמיד עליו יהיה". התלמוד מתאר את הלחם "כעבה וטפוח", כלומר: עוביו היה בגודל טפח (=10 סנטימטרים בקירוב) דבר המלמד על
פניו של אדם, שהרי: "אין פניו של אדם פחותין מטפח" ועל כך מוסיף רש"י ומבאר: "יש
ללחם, פנים (ש)רואים לכאן ולכאן...". ודו"ק.
הארת פנים לאחינו בני ישראל בימים אלו ממש עומד "הישוב היהודי" בארץ קודשנו במבחן חוסן ביטחוני, כלכלי, אמוני ועוד. זאת משום שבשבוע האחרון למעלה ממיליון תושבים: אנשים, נשים וטף המתגוררים בערי דרום הארץ, עומדים בפני מתקפת טילים ורקטות המשוגרות ללא הבחנה בידי בני בליעל, רוצחים צמאי דם, אנשי ארגוני הטרור הפועלים מן העיר עזה וגרורותיה. בני עוולה אלה פועלים ממניעים של משטמה ושנאה יוקדת וחסרת מעצורים כנגד הישוב היהודי היושב בציון, שוחר השלום והצדק.
הבה כולנו נישא תפילה לבורא עולם שיחיש ביאת משיח צדקנו ויבנה את בית מקדשנו, "הבית האחרון", בעגלא ובזמן קריב. ושם, נזכה להקריב קרבנות תודה וכפרה, כמו גם הכנת, עשיית ואפיית "לחם הפנים". פנים, תרתי משמע: פנים להקב"ה ופנים לשאר אחינו בית ישראל ובשל כך, נזכה ל"פניו" המאירות של אלוהינו בחסד, ברחמים ובשלום. מי ייתן והמילה "לחם" שהייתה מושא מאמרנו תשמש גורם מדרבן ומאיץ כדי לראות בחוש את הניסים העצומים שעשה ועושה עימנו האלוהים בבחינת "בימים ההם, בזמן הזה". דבר, שלדעתנו, נרמז במילה "לחם", בראשי התיבות: "
לכו
חזו
מפעלות [אלוהים] אשר שם בארץ". והבן.