אסדרת השידורים בטלוויזיה והפיקוח עליהם, מן הראוי שתהיה אחידה. על הערוץ הראשון מפקח נציב תלונות הציבור של
רשות השידור, על ערוץ 2 וערוץ 10 נציב תלונות הציבור של
הרשות השנייה ועל שאר הערוצים (למעט ערוצי נישה בודדים) מפקחת מועצת הכבלים והלווין.
לכל אחת מהן תפישות שונות והשקפות שונות מה צריך להיראות על המרקע. משכך, מראות שהיו נחסכים ממך אילו היית צופה בערוץ 20 למשל, יכולת לראות במשדר "
האח הגדול" בערוץ 2. לכל מועצה כללים משלה והמשותף לכולן הוא הצביעות.
ילד לא רואה טלוויזיה אחרי 8 בערב? מדוע למשל נטפלת המועצה לשידורי כבלים ולווין לערוץ 20, כאשר בערוצים אחרים שבפיקוחה משודרים המשך כל שעות היממה סצנות גרועות בהרבה הכוללות מין, אלימות, גסויות, שימוש בסמים ושאר דברים שראוי להרחיק מילדים ומבני-נוער?
מדוע מאפשרת מלכתחילה הרשות השנייה לשדר את הפרסומת הפוגענית של קסטרו ופרסומות פוגעניות אחרות? היכן מנגנון הסינון הפנימי שאמור לבדוק את התוכן קודם העלאתו לשידור? מדוע בכלל היה צריך להגיע למצב בו אזרחים כה רבים מתלוננים על הפרסומת המדוברת? מדוע הטיפול בתלונות היה כל-כך מזלזל? (לשדר אותה רק אחרי שמונה בערב - כאילו ילדים לא צופים בטלוויזיה בשעה הזו).
במקום כלבי שמירה גם כאשר מגיעות התלונות לנציבים למיניהם, כך נוצר הרושם, הם ממסמסים אותן במקום לטפל בהן כדבעי. לפעמים נותנים הנציבים פרשנות הפוכה לכללים כאשר אלה אינם מתיישבים עם דעותיהם, ורק במקרים נדירות מתערבים באופן העשוי להביא לתיקון. ברוב המקרים עושה לו הנציב חיים קלים. הוא קובע שהתלונה מוצדקת, אך במקום להעיר ולהמליץ המלצות אופרטיביות הוא בוחר להפנות את תשומת לבו של הנילון תוך שליחת העתקים למנהליו. במקום לשמש ככלב שמירה על זכויות הצופה/המאזין, הוא מתנהג כמו קישוט על הקיר.
הנה דוגמה טרייה מהימים האחרונים. דוד רגב, נציב התלונות החדש של הרשות השנייה, קיבל תלונה על כך שברדיו קול חי בישר קריין המהדורה המרכזית למאזינים על מותו כביכול של הרב יוסף שלום אלישיב. בדברי תשובתו, הסביר כי המהדורה משודרת בשידור חי ותחת לחץ תמידי לשדר את המידע מהר ככל האפשר (מישהו מכיר מהדורה שאינה משודרת בחי ואינה עובדת תחת לחץ?). הוא מעריך כי הכתב קיבל מידע ממקור מהימן אך בשל הלחץ לא טרח לבדוק. רגב מקבל את הטענה שמדובר בסמכות רבנית שיש לה השפעה כפולה ומכופלת בעיקר כשמדובר על חייו של האיש. אבל במקום למצות את הדין, מסתפק הנציב בהערת תשומת לבו של רדיו קול חי לעניין, וזהו.
לשם השוואה, בתחילת דצמבר 2011, החליט המפקח על השידורים האודיו-ויזואליים בהונג-קונג לקנוס את ATV, תחנת טלוויזיה פופולרית במדינה, בסכום של כ-40,000 דולר(!) לאחר ששידרה דיווח מוטעה על מותו של נשיאה לשעבר של סין, תוך שהוא מסתמך על "מקורות הערוץ בסין". בניגוד לישראל ביצע המפקח תחקיר ונוכח שהתחנה לא עשתה די כדי לאמת את המידע ונשען על שמועה. כתוצאה מהתחקיר, התפטרו סמנכ"ל האקטואליה של הערוץ וסגניתו.
ליזום ביקורות הביקורות היזומות לפיקוח בערוצים בהיבטים הצרכניים והתרבותיים שואף לאפס. הן מתבצעות בעיקר בכל הקשור לצד המסחרי-פרסומי (מספר דקות הפרסום בשעה וכד'), ומונעות בעיקר כתוצאה משיח בכלי התקשורת או בכנסת. הדבר מתבטא גם בדוחות שמפיקים גופי האסדרה. על הרדיו האזורי הפיקוח רופף והפרות הכללים שם מתגלות בדרך כלל אחרי שמאזינים התלוננו. האם ראיתם אותן מתערבות כדי למנוע למשל את ריבוי הסרטים המשודרים בשידור חוזר, את הפקעת המחירים של ערוצי הנישה, כדי להפסיק את ערוץ השקופיות (20), או כדי לחדול את הקמפיין שהוביל ערוץ 10 למען עסקת שליט או נגד הממשלה שכביכול רוצה לסגור אותו?
גם השקיפות אפסית. התלונות ואופן הטיפול בהן אינן חשופות בפני כולם. באתר האגודה לזכות הציבור לדעת מתפרסמות הרבה יותר תלונות מאשר באתרי המאסדרים הרשמיים. מדי פעם נותנים הנציבים פומבי לטיפול בתלונות שיש להם עניין בפרסומן. גם בדוח השנתי שמתפרסם מועלה על הכתב לקט זעום של פניות נבחרות, כמעט כולן כאלה שכבר פורסמו בכלי התקשורת.
מפליא לעשות נציב התלונות של רשות השידור, אלישע שפיגלמן, שלצד המענה המהיר הראוי לשבח, ראוי לגנאי על כך שבמקום לפרסם דוחות שנתיים מוציא לאור דוחות דו-שנתיים, והופך את העניין לאטריות קרות. כך יצא שרק בינואר 2011 קיבלנו את הדוח לשנים 2009-2008.
מקורם של חוליים אלה ואחרים נעוצה ביד החופשית שנותנות הכנסת והממשלה למועצות שאמורות לאסדר את השידורים. יש לעשות זאת באופן שלא ייתר את פעילות המועצות, באופן הבא:
- להקים מועצה ציבורית שתקבע כללים אחידים לכלל המאסדרים והנציבים, שיכלול הנחיות ברורות איזה עיצומים יש לנקוט בכל סוג של הפרה;
- לאחד בין אגפי הפיקוח לאגפי הנציבים;
- לקבוע רף מינימלי של פיקוח יזום;
- לתת "שיניים" בידי הנציבים כך שרק במקרים נדירים יצטרכו להמליץ למועצות על עיצומים, וברוב המקרים יוכלו להפעיל בעצמם הליך מינהלי אוטומטי;
- פיקוח על כך שפעילות הנציבים תתבצע בהתאם לכללים ולמדדים שייקבעו;
- לדרוש שקיפות בפרסום התלונות תוך מתן חיסיון למתלונן (ככלל, יש לקבוע שזהות המתלונן תישאר חסויה בכל שלבי הטיפול בתלונתו, כדי לאפשר התייחסות עניינית לגופה של פנייה ולא לגופו של הפונה, אלא אם כן מדובר על תלונה שעניינה פגיעה אישית).
