הרצון להחליף אווירה עכורה וגישוש לפתח של שינוי עתידי, מרכיבים את החלק הראשון בקובץ שלפנינו ראה (ע' 11): ..."מָאַסְתָּ, אוּלַי טוֹרֶדֶת הִנֵּנִי מַלְהִיבָה אֵינֶנִּי כְּפִי רְצוֹנוֹתֶיךָ/חֲלוּלָה, כָּעֵת כִּקְלִיפָּה מַרְגִּישָׁה"...
אלו הן מהאמירות הקשות שבאות לביטוי בנושא הרגש. הדימוי העצמי כאן לוקה בחסר. משפט זה הוא כמעט חסר תקדים ומדגיש עד כמה הפגיעות חזקה ומכרעת.
וכאשר על 'אי היציבות' הזאת נשענים עוד מעט קט... באה שורת המחץ (ע' 12): ..."נָשֵּׁק שְׂפָתַי, בִּקַּשְׁתִּי"...//..."וְעֵינֶיךָ בָּהוּ בִּי קָרוֹת"... אין צורך בהתנצחות ובמלל נוסף בתום משפט זה. הסיטואציה שבראיית 'תנועת הגוף', דַיוֹ להמחשת התמונה.
ממערכת נורמטיבית לכאורה שניהלו בני הזוג בניהם, עולה, כי האישה היא הדומיננטית והמחליטה לגבי המשך הזוגיות כי הרי הכל ורוד.לאמור(ע' 6): ..."הרי אתה אני"... ובבית (ע' 13) נרשם: ..."מַשְׁמָעוּת הֶעֱנַקְתָּ בְּאוֹתָה נְקֻדָה חֲבוּיָה נָגַעְתָּ/וְנוֹצְרָה אֲנִי חֲדָשָׁה שְׁלֶמָה"... לעומת זאת, אין כל הצהרות (לגבי כל האמור לעיל), מצידו של בן- הזוג. המידע, חסוי ובלתי נגיש.
מנגד, אין אנו ממהרים להסיק מסקנות נחפזות שכן ממילא אין בידינו כל מידע בדוק לגבי: רגשותיו, רצונותיו, פגיעותו, או מאווייו. וברור שכדי להיות ניטראלי, עלינו לשמוע קצת יותר פרטים גם מהצד השני, זאת כדי להיכנס לעובי הקורה לגבי ההשלכות שיש לבת הזוג: מפגיעותה, מאהבתה החצויה, מכאבה, והכחשותיה.
בשלב זה נשמע רמז דקיק ראשוני של תרוץ צולע מצידו שרשמה המשוררת (ע' 6): ..."תֹּאמַר/אֲנִי נִדְהֶמֶת,/אֵינֵךְ זְקוּקָה כְּבָר לִי"...
באמצעות רמז זה, מבקש בן-הזוג לצאת ידי חובה ולפרוש מהזוגיות. לאור המסקנה שהסיקה זה מכבר. קרי: ..."וְעֵינֶיךָ בָּהוּ בִּי קָרוֹת".
מאוחר הרבה אחר-כך, (לאחר שהזוגיות מתאוששת וממריאה), שוב חלה תפנית חדשה ביחסיהם ובת הזוג שבה לאותה מסקנה ראשונית (ע' 86): ..."כְּמִתְבַּגֵר נָהַגְתָּ/כְּגַנָּב הִתְנַהַלְתָּ/גַּם הַדַּלִּים בְּתֵרוּצֶיךָ/הֵרִימוּ גַּבָּה אֶל מוּל פָּנֶיךָ"...
השיחות על מצבים ריגושיים מתחלפים, או התיאורים הארוטיים הנלווים בחלק מהספר מועברים מנקודת מבט נשי ובאים לביטוי במעין פרטי מונולוג פתוחים. בנוסף נמצאים בספר מאיוריה של המשוררת האמנית שרה אהרונוביץ-קרפנוס, רישומיה חדים בולטים וגלויים ומגיעים לצד התרחישים.
פרץ מאסיבי של מסע אישי בת הזוג שקועה רובה ככולה בפרץ מאסיבי של מסע אישי מתמשך הסובב במחול ובמעגליות. לעיתים - מתרצה. ולעיתים - לא מתרצה, בליבת הזוגיות. למעשה, הוא והיא קצוות זרות ועצמאיות ללא כל תלות אחד בשני, אך שניהם משלימים את החיווי הבראשיתי של סיפוק עינוגי הגוף ללא מיצרים.
לאחר החיווי, הסיפוק מצמיח אותה (בלבד) לגבהים של נתינה אין סופית (ע' 64): ..."רָצִיתִי לִפְרֹשׁ זְרוֹעוֹתַי/וְלֶאֱסֹף אֶל בֵינוֹתָן/כָּל הָעוֹמֵד בְּצִדֵּי דְּרָכֵי/לְחַבְּקוֹ, לִהְיוֹת לוֹ מִשְׁכָּן"... לעומתה, אצל בן זוגה הכול לוט בערפל.
אך ככל שפסעו בזהירות אל פסגת אהבתם, הקלפים נטרפו בבת אחת. סבב המחשבות אשר טורדות מנוחתה, במה שגתה, כאשר הכל התנהל להעצמת החיבור ביניהם בא לביטוי (ע' 7): ..."נְגִיעָה אַחַת שֶׁלְךָ בִּי/גְּדוֹלָה מֵאֶלֶף מִילִּים"... ועוד (בע' 10) מביאה המשוררת את שיברון ליבה: ..."לְהִתְכַּרְבֵּל רָצִיתִי/לְפַנֵּק לְהִתְּפַּנֵּק/לְהִתְיַלֵּד אִתְּךָ"...
מעת לעת, נפשה נרגעת כאשר היא נזכרת בדברים שאמר (ע' 15): ..." פַעַם בִּקַּשְׁתָּ,/אַל נָא תַּנִּיחִנִי"... פיסת נחמה זאת, מובילה אותה למחשבה חיובית נוספת (ע' 19): ..."וְיָדַעְתִּי - חָשׁ אַתָּה/אֶת שֶׁחָשָׁה אֲנִי/וְנִחֲמְתִּי"..
לכוון עצמנו אל 'הזוגיות הקלאסית' אשר אולי חידשה פניה ולבסוף, היא חותמת פרק חשוב זה בחייה ורושמת (בע' 24): ..."יָדַעְתִּי/הַחוּט הַמְקַשֵּׁר בֵּינֵינוּ/גַּם אִם דַּק הוּא/עָבֶה הַקֶּשֶׁר"... בשל משפט אחרון זה, כשמגיעים לחלקו השני של הקובץ, עדיין לא נהיר באם הקשר עם אותו בן הזוג התחדש, או שנמצא תחליף בבן זוג אחר. לדעתי רצוי לכוון עצמנו אל 'הזוגיות הקלאסית' אשר אולי חידשה פניה ושיפרה את מערכת היחסים הקיימת מקצה אל קצה.
מאוחר יותר מאותה סיטואציה בה יש הכרזה (ע' 21): ..."כָּמוֹנִי הֵן הָאֲדְווֹת"...//..."דּוֹמִים לִי בִּשְׁבִירוּתָם/כֹּה חַזָקָה כְּלַפֵּי חוּץ/כֹּה שְׁבִירָה מִבִּפְנִים"... ניכר כי אמירותיה מקבלות צביון אחר (ע' 59): ..."יוֹדַּעַת פְּנִימִיוּתָהּ/כִּי הָאֹפֶן בּוֹ חָיְתָה/כְּבָר חָדַל לִהְיוֹת יָאֶה לָהּ/וּנְכוֹנוּתָהּ עִמָּה, וְכֵנוּתָהּ"...
משתובנות חדשות תפסו את עולמה (וצרכי הגוף הגיעו אל סיפוקם) ראה (ע' 43): ..."הִפְרָה אוֹתָהּ/פָּרַץ אֶל בֵּין נַקְבּוּבִיּוּתֶיהָ/הַמְּשַׁוְעוֹת לִרְוָיָה/בֶינוֹת חֹמֶר וְנֶפֶשׁ"... שוב אינה חפצה לברוח מהשבלוניות האפורה שביומיום.
(ע' 60): ..."רוֹצָה לְהֵאָחֵז בַחֵצִי הַמָּלֵא/שֶׁהֶחָלָל לֹא יִהְיֶה הַלִּבָּה לִזֵכֹּר כִּי עָשִׁיר הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ. וְלֹא לְהִשְׁתּוֹקֵק לַקְּלִפָּה"...
וגם עם אותן 'התובנות החדשות' אשר ממלאות ישותה, נפשה, וגופה. היא היטב יודעת (ע' 61) כי ..."אֵין הָרוֹאֶה נִרְאֶה/לֹא נִצְפֶּה הַצָּפוּי/וְכָל הָרָצוּי נִלְאֶה"... עודה נותרת צמאה.
ושוב היא חוזרת לאותן נקודות ותהיות ראשוניות לגבי בן-זוגה, שאינן מניחות לה (ע' 66): ..."אוֹתְךָ רוֹצֶה לִשְׁאֹל,/הַאֵינְךָ מִסְתַּחְרֵר בְּאוֹתוֹ הַמָּחוֹל/חָשׁ אֶת מַה שֶׁלִּהְיוֹת/לִשְׁנֵינוּ הָיָה יָכוֹל?"...
בחלק השלישי והאחרון, אנו מוצאים את המשוררת שבה לחפש מחדש את 'האהבה האמיתית' (שהחשיבה אותה לכזאת) (ע' 68): ..."הַאִם זוֹ אַהֲבַת אֱמֶת/הַאִם עֲדַיִין תְּקֵפָה/הַאִם יִטֹּשׁ לִבָּהּ/אֶת רֹאשָׁהּ"...
מאוחר יותר היא מודעת לאבסורד שבאהבה האמיתית (החד-צדדית) ומלטשת מילותיה (ע' 73): ..."רָצִיתִי לָרוּץ/אַחֲרֵי אַתָּה הָאֲמִיתִּי/הֶחָבוּי, לְהוֻשִׁיט יָדַי/וְלָחוּשׁ בְּךָ"...//..."אבל ידעתי כי לא היום/וגם מחר אולי יבוא בלעדיך"...
אך יחד עם מודעותה 'למציאות', איננה מוכנה לאבד את תחושות העוררות והחיות שספגה, והיא מטפחת אותן בנפשה הערה וכותבת (ע' 82): ..."וּכְּאִילוּ הֻכְפַּלְתִי/שֻׁלַּשְׁתִּי וְאַף חֻמַּשְׁתִּי/וּדְרוֹר דִּמְיוֹנִי פָּרַץ גְּבוּלוֹתָיו"...
ולפתע באה ההארה (בע' 87): ..."הִכְּתָה בָּהּ הַהַכָּרָה/לוֹ אֵינָהּ זְקוּקָה//כִּי מָלְאָה/וְכִי יֵשׁוּתָהּ רָוְתָה"...
ועם אותה 'אהבה גדולה', שיש בה עליות וירידות, תמיד מסתמנות באופק תקוות. אולי, למרות ההיפרדות והסופיות,יתעוררו 'הכמיהות המשותפות' וישיבו אהבתם כמקודם (ע' 112): ..."כִּי הֲרֵי לֹא אָמַרְתָּ, נִגְמַר,/וְאוּלַי שׁוּב תָּשׁוּב/וְאֶתְרַסֵּק"...כי הלא (ע' 95): ..."אֵיךְ הָלְאָה מַמְשִׁיכִים/אֵיךְ רְגָשׁוֹת מַקְפִּיאִים?!"...