אחת התופעות המשונות במערכת הפוליטית בישראל היא דעיכתה המתמשכת של הציונות הדתית. במקום לנצל את כוחה האלקטורלי כמו גם את האיכויות של אנשיה, אנו עדים להתרסקות פנימית של המפד"ל, כשגם סיעת האיחוד הלאומי לא מצליחה להמריא - בלשון המעטה.
נכון הוא שמציאות זו קשורה לרצון המוצדק של מצביעי המגזר - ששיעורם באוכלוסיה מגיע לכדי 14 מנדטים לפחות - להשתלב בתוך המפלגות הגדולות, מתוך רצון למקסם את השפעתם הפוליטית; אולם נראה כי גם תרבות העסקנות והתככנות המפלגתית הובילו לכך שרבים ממצביעי סיעות אלו פשוט מאסו בהן.
גם בסיעות הגדולות כדוגמת הליכוד, ישראל ביתנו, קדימה ומפלגת העבודה ישנם תככים ולעתים גם נחשפות פרשיות שחיתות קשות. אלא שבמפלגות גדולות, פרשיות אלו לא מצליחות להאפיל על היתרונות והעשייה הפוליטית שקיימת בשטח ושמתבצעת על-ידי פעילים וחברי כנסת מסורים.
המאבקים בסיעת המפד"ל בין שלושת חברי הכנסת של הסיעה או חוסר ההסכמות בתוך האיחוד הלאומי, לעומת זאת, בולטים הרבה יותר ומטילים צל גדול על האטרקטיביות שלהן.
כמעט כל סקרי העומק שנערכו בשנים האחרונות מלמדים על כך שרוב המגזר הדתי-לאומי מצדד בעריכת פריימריז פתוחים שבהם ייבחרו מנהיגיו. אלא שרצון זה נתקל שוב ושוב בשלל תירוצים תמוהים והתחמקויות מצד ראשי המפלגות. כך, למשל, עד לרגעים אלה מתקיים מאבק בתוך סיעת המפד"ל סביב פרטים וסעיפים בהמלצות ועדת המפקד של התנועה. התחושה הכללית היא שהתנועה מפחדת מקבלה גורפת של החלטות שהתקבלו על-ידי קבוצת אנשים ישרה וראויה, שמא הממסד יאבד את כוחו וגורמי כוח חדשים ייכנסו אל תוך הבית פנימה.
מציאות עגומה מסוג אחר קיימת בסיעת האיחוד הלאומי, שחלק מחבריו ממשיך, כמעט בחירוף נפש, להתנגד לכל סוג של בחירות. חלק מרבני תקומה מתנגדים לפריימריז - למרות שלאחרונה הרב דוב ליאור שינה את דעתו בנושא - ואף מעלים נגדם שיקולים משמעותיים. אלא שההתנגדות הזו, על כל העומק שבה, לא מצליחה לשכנע את הציבור והמשמעות שלה היא אובדן קולות רבים.
מסגרת הנקייה מאנשי העסקנות הישנה המחדל המתמשך נתפס על-ידי רבים כרצוי. דמויות מפתח במגזר רואות ברכה בסיום העידן המפלגתי וברצון להשתלב בתוך המערכת הפוליטית הכללית. אלא שבשטח, מדובר במצב בו מתחוללת פגיעה מתמשכת בנושאים עקרוניים הקשורים ישירות לחיי כולנו.
בחירתם של רבנים לא ציוניים למשרות רבני עיר, התקפות חסרות-תקדים על הרבנות הצבאית, פסילת גיורים שנעשו על-ידי בתי דין כשרים, שחיקה בתקציבי הישיבות, בהן ישיבות ההסדר, הישיבות התיכוניות והאולפנות - הם רק חלק מהמצבים בהם המפלגות החילוניות מעדיפות את האינטרס הקואליציוני הצר על פני טובת עם ישראל כולו.
נזקים אלו הם רק קצה הקרחון של מציאות כוללת, בה השסעים החברתיים בישראל גדלים עוד ועוד כיוון שאין אף כוח פוליטי משמעותי ובעל תוקף מוסרי הנושא ברמה את קול האחדות ואהבת הזולת.
מתוך מצוקת הציבור, נולד הצורך במסגרת פוליטית ציונית דתית מתחדשת, שתהיה נקייה מאנשי העסקנות הישנה, תוך איחוד הכוחות במגזר. מסגרת כזו, אליה ייכנסו כוחות רעננים וצעירים לצד ותיקים ומנוסים, תצליח להעמיד בראשה אנשים ישרי דרך והגונים, תחזיר את האמון שאבד לרוב המצביעים בציונות הדתית ותחולל את התחייה ההיסטורית הנדרשת בישראל.
