השבת אנו מתחילים לקרוא את ספר ויקרא, שעניינו עבודת המקדש ובעיקר הקרבת הקורבנות. כאנשים החיים בעידן שבו אין מקדש ובטלו הקורבנות, קשה לנו להבין או לתרגם את נושא הקורבנות לשפה רציונלית. דילמה זו הטרידה לא רק את בני הדור שלנו. ראשונים ואחרונים רבים ביקשו להעתיק את הקורבנות למובנים רציונליים ואקטואליים.
שתי שאלות הטרידו אותם. ראשונה בהן היא השאלה התיאולוגית: וכי ריבונו של עולם זקוק לקורבנות? האם הביטוי המופיע בתורה "קרבני לחמי" אומר, כי ריבונו של עולם כביכול "אוכל"? כולם התמודדו עם שאלות אלה בדרך ההשאלה. כולם טענו, כי מדובר בביטויים מושאלים, וכי חס ושלום אל לנו לטעון כי הקב"ה זקוק לקורבנות. הכתובת היחידה הנזקקת להם היא בני האדם, ולכן עליהם יש לדבר בשעה שמדובר בקורבנות.
מדוע בני האדם זקוקים לקורבנות השאלה השנייה שהטרידה אותם הייתה השאלה הקיומית: מה מקומם של הקורבנות בעולמם של בני האדם, ומדוע הם זקוקים להם? עצם העמדת השאלה מלמדת על כך שריבונו של עולם כביכול "התכופף" אלינו, וציווה עלינו להקריב קורבנות בשל הצורך שלנו בהם. הרמב"ם ביאר, כי הקורבנות הם עידון של ההזדקקות ההיסטורית לעבודה זרה. במילים אחרות: בשל העובדה שלא ניתן היה להקפיץ את עם ישראל לעבודת אלוקים מופשטת, הוליך ריבונו של עולם את ההזדקקות לקורבנות במסלול של עידון. דבריו אלו של הרמב"ם מעלים שאלות רבות על הרלוונטיות של הקורבנות בימינו. יש לזכור כי אותו רמב"ם הגדיר את הקורבנות בספרו "היד החזקה" (סוף הלכות מעילה) כחוקים שאין להם ביאור רציונלי.
הרמב"ן חלק על הרמב"ם, ודיבר על הקורבנות בשפה אחרת - בין כצורך פסיכולוגי לאדם הרואה את הקורבן וחושב על עצמו כמוקרב על גבי המזבח, ובין אם בשפה דתית של הזדמנות מיוחדת לעשות דבר מה שהוא לרצון ה' במובן המוחלט של המילה. מדובר במצווה שאיננה מעצבת את דמות האדם (כמו מצוות אחרות שמחזקות מידות או תכונות חיוביות), אלא מעניקה לאדם את האפשרות לעשות דבר-מה המכוון לרצון שמיים.
העובדה כי הראשונים לא מנעו עצמם מלדון בשאלות אלה, מורה דרך גם לנו. אף אנו, הלומדים את פרשיות השבוע, חייבים להביא את בשורת הקורבנות לעולמנו הרוחני, ולפגוש אותה בניסיון להטמיעה בתוך עצמנו. אמנם, הראי"ה קוק זצ"ל כתב כמה פעמים כי לעתיד לבוא יוקרבו מנחות מן הצומח בלבד, אולם מלבד העובדה שמדובר בחידוש עצום שאיננו מצוי, החידוש עצמו איננו מתמודד עם הנושא העיקרי שהוא עצם ההזדקקות של האדם לתת לריבונו של עולם דבר-מה. החידוש של הרב קוק אומנם מקל על שאלת צער בעלי חיים, ותחושת הסלידה משחיטה של בעל חיים כביכול לחינם (למרות שמעולם לא הבנתי מדוע מעלים את שאלת צער בעלי חיים גם אלו האוכלים בשר, והדבר מטריד אותם רק כאשר מדובר בריבונו של עולם), אולם מכדי הנושא העיקרי לא יצאנו.
הדיאלוג אינו במצב המלא דומה, כי הכיוון הרוחני צריך להיות אחר לחלוטין. הריחוק שלנו מהקורבנות כיום נובע ממקום עמוק הרבה יותר. הוא נובע מהעובדה שכל הזיקה שלנו לריבונו של עולם איננה זיקה חיה. אין אנו זוכים בהשראת שכינה, אין אנו נהנים מאורה של הנבואה, אין אנו מקיימים את אותו דיאלוג שבין אלוקים ואדם שקיים במצבו המלא של עם ישראל.
מכאן גם הסיבה מדוע הקורבנות נראים לנו כיום דבר-מה זר ורחוק מעולמנו. הדבר דומה למי שרואה נשיקה בין בני אדם כאשר אינו מכיר את שפת האהבה. אולם, כשם שהחש את רגש האהבה בתוכו בשיא עוצמתו מבקש להביע אותה במעשים - אנו נזכה בעתיד לתשוקה ולכמיהה להביא משהו לריבונו של עולם, גם אם לא יהיה לנו נדע לתרגם את הכיסופים האלה לשפה שכלית. במקום בו מתרחשת אהבת אלוקים עליונה והתגלות שמיימית, נולד הרצון והצורך לממש אותה, וזה שורש הקורבנות, שכאשר נזכה הוא יהיה ברור לנו לחלוטין.
