בראשית האביב הערבי, לפני כשנה בדיוק, הצביע המנהיג הרוחני העליון של אירן, איתאללה עלי ח'אמנהאי, על קווי דמיון בין האירועים שהתחוללו באותה העת בטוניסיה ובמצרים לבין המהפכה האירנית שהתרחשה כשלושה עשורים קודם לכן. במהלך דרשת יום שישי שנשא ב-4 בפברואר 2011, הוא הרחיב בשפה הערבית על מחויבותה של אירן לתמוך בעמים במצרים, טוניסיה, בחריין, לוב ותימן, שבחרו באיסלאם כדרך חיים. בהתבטאויות נוספות שהשמיע בעניין מאז, נמנע ח'אמנהאי מאזכור המחאה העממית בסוריה כחלק מאביב העמים הערבי מפני שהמקור שלה, לטענתו, בקונספירציה ציונית ואמריקנית (ראו גם זמן אירן מס' 25, 13 בנובמבר 2011). ההבחנה שנוטים לעשות בכירים אירנים בהצהרותיהם לגבי "סוגי" המהפכות של אביב העמים הערבי בהתאם לאינטרסים הצרים של אירן, מעוררת תגובות ועניין ברחבי העולם הערבי באשר לתוכניותיה ומעשיה של הרפובליקה האיסלאמית. עניין זה חובר לחשד מצטבר, מאז 1979, כלפי מדיניותה של הרפובליקה האיסלאמית של אירן השואפת לייצא את המהפכה מבית מדרשה כמופת חיקוי לשאר החברות האיסלאמיות.
במהלך השנים האחרונות העניין הגובר של העולם הערבי בדבר כוונותיה של הרפובליקה האיסלאמית באזור צובר תאוצה במסגרת דיונים שמתנהלים באתרי רשת מקוונים בשפה הערבית ומזהירים את העולם הסוני מפני האויב השיעי הפועל באצטלה איסלאמית. למרות שקיימים הבדלים רבים ברעיונות, בסגנון, בדרך הצגת הטיעונים ונקודת המבט של הפרשנים השונים, ניתן לזהות במאמרים ובכתבות שמתפרסמים ברשת האינטרנט ובאתרים רשמיים של תנועות פאן-איסלאמיות ופאן ערביות-לאומיות מספר מגמות מרכזיות ביחס לאירן.
מגמה אחת משתקפת בהשוואת האג'נדה האירנית לאג'נדה הציונית. במרוצת המחצית השנייה של המאה העשרים טופחה בחברות ערביות גישה שהצביעה על "האויב הציוני" כמקור כל הצרות והסבל במזרח התיכון. מטען הרגשות שהוטמעו עם השנים בקרב ציבורים ערביים כלפי הסכסוך הערבי-ישראלי-פלשתיני מגויס בעת האחרונה על-ידי אינטלקטואלים, פרשנים ועיתונאים לדיון באיום השיעי ובהבניית האירני כ"אחר" וכ"אויב" שיש להיזהר מפניו. מגמה זו רווחת בקרב אינטלקטואלים ופרשנים בעלי אוריינטציה לאומית-ערבית, בעיקר ממדינות המפרץ הערביות כמו סעודיה וכווית.
חרב בגב העולם בראיון לתוכנית "דיאלוג פתוח" של רשת אל-ג'זירה, הדגיש האינטלקטואל הכוויתי סאמי אל-נסף שהאיום הפרסי-אירני שניצב בפני העולם הערבי-איסלאמי מסוכן אף יותר מהאיום הישראלי/ציוני. אל-נסף גיבה את טענתו בשתי סיבות עיקריות: הראשונה גורסת שהאיום הישראלי/ציוני אינו טומן בחובו המרה דתית, בעוד שהאירנים שואפים שהסונים יאמצו את עקרונות השיעה בגרסתה האירנית. הסיבה השנייה קשורה לנכונות שמפגינה ישראל כלפי משא-ומתן עם הפלשתינים, בניגוד לעמדה הנחרצת של תהראן נגד משא-ומתן על שטחים שהיו בעבר חלק מנסיכויות המפרץ (טנב אל-צגרא, טנב אל-אכברא ואבו-מוסא), ונכבשו בשנת 1971 על-ידי אירן (אל-ג'זירה, 20 בינואר 2007).
שנה קודם לכן, באוגוסט 2006, התייחס אל-נסף, בראיון לתחנת הטלוויזיה הכוויתית אל-ראי, גם לאיום של תוכנית הגרעין של אירן בהשוואה למדיניות הגרעין הישראלית. אל-נסף טען שלמרות שברשות ישראל נשק גרעיני מאז שנות השישים, מעולם לא נשמע מצדה איום לעשות בו שימוש, אפילו לא בשעת מצוקה, כמו למשל בשעת הניצחון המצרי-הערבי במלחמת 1973, או בזמן ספיגת הטילים של צדאם חוסיין בראשית שנות התשעים. לעומת זאת, המשיך והדגיש אל-נסף, ההנהגה האירנית מפגינה חוסר רציונאליות ועלולה לעשות שימוש בגרעין, בדומה לצדאם חוסין שהשתמש בנשק כימי נגד האירנים והאוכלוסיה הכורדית בעירק (אל-ראי, 28 באוגוסט 2006 כפי שמובא ב-The Israel Project). טיעונים דומים, לגבי הסכנות העכשוויות שבפניהן ניצבות מדינות המפרץ הערביות, הושמעו על-ידי אל-נסף גם בנובמבר 2010 במאמר שכותרתו: "אויביהם אויבינו ואויבינו הם חבריהם" (אל-אנבאא, 29 בנובמבר 2010). אומנם העמדה ההשוואתית שמציג אל-נסף אינה שכיחה בתקשורת בעולם הערבי, אך היא מצביעה על מגמה מסוימת בשיח הציבורי להציב בראש הרשימה של האיומים העכשוויים על העולם הערבי והאיסלאמי את אירן, ולא באופן גורף את ישראל כפי שהיה נהוג בעבר. ניתן לייחס מגמה זו לקרבה הגיאוגרפית של מדינות המפרץ הערביות לאירן, וכן לדאגה שלהן מפני אוכלוסייתן השיעית, שמהווה אחוז לא מבוטל במדינות אלה.
האינטלקטואל הירדני ע'אלב אל-פריג'את גורס גם הוא שחומרת האיום האירני גדולה מהאיום הישראלי משום שהראשון מוצג באצטלא איסלאמית. עמדתו נקשרת למגמה שנייה שמאפיינת את השיח הנוכחי של אינטלקטואלים ופרשנים בסוגיה האירנית בתקשורת הבין-ערבית, שעיקרה דה-לגיטימציה של השיעה. באמצעות בחינת תפקידם של הפרסים בשורה של אירועים היסטוריים מרכזיים מועלית הטענה שהשיעה מעולם לא הייתה חלק מהמרקם של העולם הערבי והאיסלאמי, אלא שימשה יותר כמעין חרב נעוצה בגבו של עולם זה. זאת ועוד, השיעים מוצגים לרוב בשיח זה כמשתפי פעולה עם האויב שבא לכבוש או להרוס את העולם האיסלאמי באירועים היסטוריים ומשברים מרכזיים בתולדותיו, כגון: מסעי הצלב, הכיבוש המונגולי ושחרור ירושלים על יד צאלח אל-דין (שבכת אל-בצרה, 6 בדצמבר 2007).
בשיח הפרשני שמתנהל בתקשורת הבין-ערבית הגורם העיקרי לשיתוף הפעולה של האירנים עם אויבי המסלמים מיוחס לאיבתם ארוכת שנים כלפי העמים הערביים, אך קיימת מחלוקת לגבי מקורה ההיסטורי המדויק. אינטלקטואלים ופרשנים שנמנים עם המחנה הלאומי-הערבי מזהים את מקורה של האיבה האירנית בקרב ד'י-קאר (או "ד'ו-קאר", בדרום עירק של ימינו), שמיוחס לראשית המאה השביעית, טרם הולדת האיסלאם, ומסמל את הניצחון הראשון של שבטים ערביים על כוחות הצבא הפרסיים של כסרא, הקיסר הסאסאני, כפי שהוא מוכר בתולדות הערבים, הוא ח'וסרו פרוויז או ח'וסרו השני (628-590) כפי שהוא מוכר בתולדות אירן. לעומת זאת, אינטלקטואלים ופרשנים מהמחנה האיסלאמי מייחסים את מקור האיבה לקרב קאדיסיה (636 לספירה), שבמהלכו נחרץ גורלה של האימפריה הסאסאנית, ושבישר על כיבוש הרמה האירנית על יד האיסלאם.
בהתאם לכך, בעוד שעבור אינטלקטואלים ופרשנים מהמחנה הלאומי ההכרעה בד'י-קאר מסמלת את קדימותו של מרכיב הזהות הערבית לאיסלאם כגורם מאחד עבור עמי האזור הערביים; עבור מצדדי המחנה האיסלאמי קרב קאדיסיה הוא סמל לעוצמתו של האיסלאם, שמוטט אימפריות גדולות כמו הממלכה הסאסאנית ודחק מהמזרח ישויות פוליטיות אחרות כמו האימפריה הביזנטית. בהקשר זה טוען, למשל, אבראהים אל-טורקי הסעודי שמעורבותם של האירנים והשיעים בכיבוש עירק בתקופתנו אינו מפתיע משום שגם אבותיהם סייעו למונגולים לכבוש, להרוס ולהרוג יותר ממיליון מסלמים בבגדד. באופן ממוקד יותר הוא משווה את התפקיד שממלאים במערכה האיתאללה עלי אל-חסיני אל-סיסתאני בעירק וח'אמנהאי באירן לזה של חכם ההלכה השיעי נאצר אל-דין אל-טוסי והוזיר אבן אל-עלקמי, שסייעו לכיבוש המונגולי במאה השלוש עשרה. לפי תפיסה זו, אם כן, אירן היא שלוחה של הכוחות התוקפניים מהעבר, והנרטיב השיעי שאותו היא מקדמת נועד לערער על אחדות עולם האיסלאם.
רבים מהאינטלקטואלים, הפרשנים ואנשי הדת שמתבטאים בערוצי התקשורת הבין-ערבית נגד אירן והשיעה, אינם מתעכבים על ההבדלים שקיימים בין הפלגים השיעים השונים, כמו אלה שנמנים עם השיעה התרֵי-עשרית, האסמאעילים והפאטמים או הקרמטים. בהתבטאויותיהם ניכר שהשיעה היא סיעה אירנית מונוליתית, שההולכים בדרכה הנם בוגדים, וכאשר תינתן בידם של כוחות אלה הזדמנות לממש את תכליתם הם יפתחו במתקפה טוטאלית נגד העולם הסוני. לפיכך, מגמה שלישית המשתקפת מהשיח הפרשני בערוצי התקשורת הבין-ערבית כוללת השענות על סמכויות דתיות מימי-הביניים ומהעת החדישה, שהתבטאו נגד השיעה ותפיסת עולמה, והעלו חששות מפני המזימות שהשיעה מתכננת תדיר נגד העולם האיסלאמי הסוני בכלל והערבי בפרט. בהקשר זה מוצגים בשיח הערבי הציבורי לא פעם פסקי הלכה שיעיים אנטי-סוניים, שנועדו לשקף את תפיסתם של השיעים ומידת הסכנה שגלומה בהם. כך, למשל, נוטים פרשנים לצטט פסקי הלכה שיעים שמגדפים ומלינים נגד דמויות מרכזיות מראשית ימי האיסלאם, דוגמת חברי הנביא, ה"צחאבה". בשיח הבין-ערבי בעל האוריינטציה הדתית קיימת גם נטייה לצטט או לייחס לאנשי דת שיעים פסקי הלכה שאף מתירים לשיעי להרוג סוני או לגנוב את רכושו.
נטייה נוספת בשיח התקשורתי הקלריקאלי מוצאת את ביטויה בריבוי ציטטות מפי סמכויות דתיות (סוניות) שמתייחסות לאסכולה השיעית כאסכולה זרה שאינה שייכת לעולם האיסלאם, ומזהירים מפני השקר והכזב שעליהם היא נסמכת. האשמות בדבר זיוף הקוראן ודחייה של המקורות והסימוכין שמקדמת השיעה לא רק מבליטות את חילוקי הדעות בין שתי האסכולות, אלא מצביעות על פער בלתי ניתן לגישור ביניהן. לפי תפיסתם של מצדדי המחנה הדתי-הסוני, השיעים דוגלים בעקרונות שלא ניתן לקבלם ולכן אין טעם לפעול למען קרוב לבבות עמם.
שלוש המגמות המוזכרות מאפיינות את השיח של אינטלקטואלים, פרשנים, עיתונאים ואנשי דת ערבים כפי שהוא בא לידי ביטוי באתרי חדשות ובעיתונות הערבית המקוונת במרוצת השנים האחרונות, שיח שהתגבר במיוחד במהלך השנה החולפת מאז החל האביב הערבי. ואולם, התדירות של מגמות אלה ואופיים הביקורתי הנחרץ תלויים במידה רבה בהתרחשויות קונטמפורניות במזרח התיכון וכן במדיניות החוץ האירנית כלפי מדינות ערב. ההתערבות האירנית בסוגיה הפלשתינית ובפוליטיקה הפנים-עירקית ושיתוף הפעולה שלה עם גופים וזרמים חתרניים במזרח התיכון, מאיצים את מדד החשדנות בקרב פרשנים ערבים כפי אירן. כמו-כן, נטייתה של הרפובליקה האיסלאמית להביע את עמדתה ולהפגין את נוכחותה בכל עניין ואתגר שפניו ניצב האזור, מגבירה את התהיות באשר לכוונותיה של אירן ולמניעים האמיתיים שלה הן בקרב מצדדי הלאומיות-הערבית והן בקרב נציגים מהממסד הדתי הסוני.
