לתת או לא לתת תשר? זו השאלה שבה מתחבט, חדשות לבקרים, הסועד הישראלי המצוי, כל אימת שהוא נדרש לשלם למלצר שלו את חשבון הארוחה במסעדה. בעוד שהסועד בעולם הנאור רואה בתשלום השירות את המובן מאליו - נוטה עמיתו הישראלי להותיר את ההחלטה על כך לשיקול-דעתו האישית.
על-פי סקר שערך באחרונה מכון "סקרים", בקרב מדגם מייצג של סועדים בארץ, עולה כי 55% מהם נוהגים להעניק תשר של 10%; 25% מנדבים 15%, ואילו 20% נמנעים בכלל ממתן תשלום כלשהו עבור השירות.
שאלה טורדנית אחרת היא עניין הכללתו של התשר בשכר העבודה של המלצר. בזמנו קבע השופט סטיב אדלר, לשעבר נשיא בית הדין הארצי לעבודה, כי תשר המשולם למלצר ישירות על-ידי הלקוח שלו לא ייחשב כשכר עבור עבודתו, בעוד שתשר המופקד בקופת המעסיק ייחשב במפורש כשכר לצורך חישוב שכר-מינימום. עוד קבע השופט המלומד, כי אם סך התשלום יעלה על שכר המינימום - יוותר הסכום העודף בחזקתו של המלצר.
כך או אחרת, מסתבר שבפועל נראים הדברים אחרת לגמרי. לא די שהמלצר נתון לחסדיו של הלקוח שלו - גם בעל המסעדה, שבה הוא מועסק, מתחמק לא אחת מתשלום התשר שהופקד בידיו. או אז יוצא המלצר קירח מכאן ומכאן, כשידו של המעסיק שלו היא זו שעל העליונה.
תשלום כולל התוהו ובוהו הזה הביא בעבר לגל של מחאות מצד מלצרים, שבעלי מסעדותיהם פטרו אותם מתשלום שכרם, בטענה שעליהם להסתפק בתשר שניתן להם על-ידי הסועדים עצמם. לחלופין היו מקרים שבהם שולם למלצרים השכר המינימלי, אבל נמנע מהם ליהנות מן התשר עצמו. במקרים מסוימים הגיעו הדברים לידי השבתת מסעדות על-ידי המלצרים המקופחים, כדי להשיג בכך את מבוקשם. במרבית המקרים לא צלח הדבר בידם. במקרים קיצוניים יותר החליטו מלצרים לקחת את החוק לידיהם. רק באחרונה נמסר על מלצר במסעדה תל אביבית שחבט בלקוח על שסירב לשלם לו תשר עבור שירותו, בעוד שהלקוח הצדיק את סירובו בכך שהעניין נתון בכלל לשיקול-דעתו האישית.
למען הגילוי הנאות צריך להודות שיש, אומנם, מלצרים המשולמים בעין יפה, אם על-ידי בעלי המסעדה ואם על-ידי הלקוח עצמו, אלא שמספרם בטל בשישים. במרבית המקרים יוצאים המלצרים מקופחים הן בשכרם והן בתשר הניתן להם. כדי למנוע את הקיפוח הזה, מן הראוי לעגן בחוק שיעור קבוע של תשר, כשהוא כלול כבר בתשלום הסופי, מבלי לסמוך בכך על חסדיו של בעל המסעדה או של הלקוח. רק בדרך זו יובטח למלצר תשלום שכרו המלא עבור עבודתו.
