|
הייתי בחור צעיר בישיבת מרכז הרב (אחרי השירות בצה"ל, ואחרי ששת הימים בירושלים), כשנעלמה הצוללת 'דקר'. אמרו פרק תהילים אחרי התפילה. שאלתי בתמימות מדוע אין קובעים תענית על "ספינה המיטרפת בים" כדין המשנה (תענית יט ע"א), ואמרו לי שהלכות תעניות אינן נוהגות בימינו. באוזניי זה נשמע כאמירה חילונית צרופה. עוד אמרו לי שלא כדאי לגזור תענית הואיל ורוב עם ישראל לא יתענה, ו"על הראשונים אנו מצטערים" (שלא מקיימים אותם). אמרתי שאפשר לקבוע יום תפילה וחשבון נפש, ומי שיכול יתענה, ועשרה מתענים יתפללו כמו בתענית ציבור, ולא השיבו לי. פניתי לבדוק שמא לא הביאו הפוסקים הלכה זו, ומצאתי אותה בלי שום חולק (רמב"ם הלכות תעניות, א, ו; אורח חיים סימן תקע"ו, יג), ואף גיליתי שבארץ ישראל דווקא חייבים להתענות על הגשמים אם נעצרו, ולא בארצות אירופה שבהן אין עצירת גשמים, ולא הבנתי מי הפקיע את מסכת תענית על הלכותיה וברכותיה דווקא עם שובנו לארץ ישראל, ומדוע – מאוחר יותר גיליתי שגם הלכות ברכות הופקעו בחלקן הגדול, ואני די בודד כשאני מברך כדין על נוף מופלא בטיולים ושאר ברכות הראייה, ועל נסים שנעשו לאבותינו במקומות שקבעו חז"ל (וחלקם ידועים), ועוד גיליתי שאין נוהגים לברך 'שהחיינו' על שמחה של פגישה, ורק מתחבקים בהתרגשות – גם תלמידי חכמים ומשפחותיהם, על-רקע של נוף קסום מצטלמים לזיכרון, ואין ברכת ה' בפיהם, בדיוק כמו כל חילוני-ישראלי או תייר, והבנתי ש"אין לי להישען אלא על אבינו שבשמים". יום אחד הלכתי בגולן עם ר' יוסף בדיחי, ובהגיענו לנחל זוויתן בירכתי בשם ובמלכות כדין. ר' יוסף הזדעזע בכל גופו, כאילו שמע זה עתה עברה נוראה של נשיאת שם ה' לשווא. על כל מה שהסברתי אמר לי "צריך לשאול את הרב צביהודה!". ציטטתי לו: "המהלך בדרך ושונה, ומפסיק ממשנתו, ואומר מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו" (אבות ג, ז), וברור שאם הוא מברך כדין המשנה אין הוא מפסיק ממשנתו אלא מקיים משנתו; ואם היה אמת שאסור להפסיק לימוד תורה כדי לברך ברכה חלילה, היה התנא צריך להשמיענו דבר זה (שאין לו שחר), וחזר ואמר לי "צריך לשאול את הרב צביהודה!". עברו כמה שבועות וה' זימן שוב את שנינו לפרשת דרכים אחת בצפון ירושלים, ושאלתיו מה אמר מו"ר, והשיב "פשוט שצריך לברך. מו"ר כלל לא הבין מה השאלה!" ב"ה שלא הייתי צריך לשאול. מאז גיליתי עוד הרבה הלכות מופקעות על-ידי תלמידי חכמים, ועדיין אני מופתע בכל פעם, ועצב, מהעדר הנהגה תורנית ראויה לדור הזה, שכה רבו בו לומדי תורה, כעדרים רבים שאין להם רועה. עד מתי?
|
