מהיום שישראל ישבה ליד השולחן ונשאה משא-ומתן עם צוות המחבלים של
יאסר ערפאת, המדינה היהודית דיברה על מתן שטח לערבים-פלשתינים, על אדמתה שלה, עבור מדינה משלהם, כלומר, מרצון, ישראל הסכימה לכווץ את גודל שטח מדינתה.
במלחמת ששת הימים ישראל השיגה את המטרה המכריעה שבה היא פגעה עם הסכמי אוסלו; ישראל החזירה ליידיה שטחים שבאופן חוקי שייכים לה, אשר נכבשו והוחזקו, באופן בלתי חוקי, במשך תשע עשרה שנים, על-ידי ירדן, ובמכה אחת, עם הסכמי אוסלו, הציעה לתת את אותם שטחים לאותם אנשים שלראשונה לקחו אותם ממנה במלחמה אגרסיבית ועם מטרתה אחת ויחידה בראשם, וזו, להרוס אותה.
מאז מלחמת העצמאות של ישראל, ולאחר מכן מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, שום דבר לא השתנה בהלך הרוח של הערבים; הם רצו ועדיין רוצים להשמיד את ישראל בכל דרך אפשרית. בסיועה המלא של ישראל, לאורך הפוליטיקה המוטעית שלה בהסכמי אוסלו, בכך שישראל נשארה עקשנית שלא להפוך את הסכמי אוסלו על פיהם, עם סיפוח יהודה ושומרון ועם הדיפלומטיה הציבורית הקלוקלת של ישראל, הערבים הפכו את ההפסד שלהם במלחמת ששת הימים למיזם מוצלח של ג'יהאד כלי התקשורת, כלכלי, פוליטי, אינטלקט, מדיני, צבאי והתגנבותי כנגד ישראל.
מה שהשתנה הוא ישראל. בעוד שבשנת 1967 ו-1973 היא הייתה נחושה, הנחישות הזאת אבדה, שקעה עמוק בדרך החשיבה של ממשלת ישראל, לאורך הסכמי אוסלו.
אם ישראל אמורה להתכווץ, בכך שהיא תאפשר לערבים להקיים מדינה שתחייה לצד ישראל, במצב מלחמה מתמשך, כפי שהם חיים עכשיו, ישראל תמצא את עצמה במצב הרבה יותר מסוכן מאשר אי פעם בעבר מפני שלישראל תהיה עזה שניה, עם גבולות ארוכים יותר לאורך גבולותיה, שתירה רקטות לעבר קניוני וחופי תל אביב ועל מטוסי חברות התעופה הנוחתים וממריאים בנמל התעופה בן-גוריון.
מראשיתה, ישראל תמיד התקיימה בנסיבות מסוכנות, כי קו שביתת הנשק, שבתוכו ישראל קיימת, הזמין את אויביה להתחיל מלחמות תוקפניות כנגדה; אויביה השונאים והתוקפניים, המדינות הערביות השכנות, רוצות, בעבר ובהווה, שהיא לא תהייה.
מלחמה צריך ללחום כדי לנצח; ישראל ידעה זאת, אבל עכשיו היא מתנהגת כאילו היא שכחה את כללי המעורבות במלחמה. אוייבי ישראל מודעים לכלל זה היטב. אחרי הכל, הם עובדים קשה כדי להיות מסוגלים להשיג ניצחון שיביא את סופה של מדינת ישראל.
ישראל אף פעם לא רצתה מלחמות, אבל היא נאלצה להערך וללחום אותן. כולם יודעים שישראל רוצה שלום והיא הוכיחה את רצונה זה פי עשרה. כיום, כל אלה בעלי הכרה שעיניהם פקוחות, יודעים שאויבי ישראל אינם רוצים לחיות לצדה בשלום. אבל, מאז אוסלו 1993 מעובדה זאת מתעלמים במכוון, עם סכנה גדולה למדינה היהודית, ממשלות ישראל ורבים התומכים בשתי מדינות לשני עמים.
ישראל מעולם לא קראה להשמדת אויביה, הם עושים זאת כל הזמן. ישראל מגינה על עצמה מפני התקפות הערבים, שהתרחשו בין הודנה אחת לשניה, במשך 64 שנים ארוכות ועקובות מדם. (הודנה היא מילה ערבית שמשמעותה הפסקת אש זמנית, או שביתת נשק, תקופת רגיעה ושקט ממלחמה ותוקפנות. תקופת ההודנה נותנת לאויב זמן להתארגן ולהתחמש מחדש ולאחר מכן להפעיל את הפיגוע הבא).
הערבים רואים דם זה לא כיף שרקטות נורות לעברך כל יום, שפי שיותר ממיליון ישראלים בדרום ישראל חווים, מאז 2005, כאשר ממשלת
אריאל שרון, בהתנדבות, פינתה, בכוח בלתי נתפס, 10,000 יהודים, שחיו חיים פרודוקטיביים מאוד, בישובים יהודים, שהם בנו בעידוד מלא ותמיכה של הממשלה שלהם, ברצועת עזה.
זה לא כיף לראות את האזרחים שלך נטבחים על אדמת מולדתם, רק בגלל שהם יהודים. זה לא כיף שטרור מנוהל על האזרחים שלך בבתיהם - כמו משפחת פוגל, במכוניות-כמו אשר פאלמר ובנו, במסעדות, באוטובוסים, באולמות חתונה, בשווקים, בתיטארות, במרכזי קניות ובאוניברסיטאות. שום מדינה לא רוצה זאת; וזו מטרת הערבים! לשבור את המורל ולהחליש את ישראל. למוסלמים-ערבים אין ערך רב לחיים, בעיקר לא לחיי יהודים, או לכל חיים שהם, ולא במפתיע, גם לא לחייהם. אם היה להם ערך לחייהם, הם היו חיים בשלום ובשגשוג עם המדינה היהודית ישראל כבר מזה זמן רב.
למרבה הצער, ישראל והקיום של היהודים, בכל מקום בעולם, מכעיסים יותר מדי אנשים. בין אם זה מכעיס ערבים החיים כאזרחים ישראלים, כפי שזה מתבטא ביום הנכבה שבו הם משתתפים מדי שנה ובאלימות מביעים את מורת רוחם, (יום הנכבה, כלומר יום האסון, שאסון שמדינת ישראל הוקמה בשנת 1948), או את האומות החברות בליגה הערבית, אשר השיקו מלחמה אחר מלחמה על ישראל, או, מוחמד מירה, בצרפת, וכמוהו, שהולכים לרצוח יהודים, ואלה שמחרימים את ישראל, או אלה המפיצים דיבה עליה ועל היהודים, והרשימה הרקובה הזאת לעולם לא מסתיימת. להיות אנטי יהודי - אנטישמי, אנטי ישראל היא מחלה שאין לה מרפא, שאף פעם לא היה לה מרפא ומי יודע אם אי פעם תימצא תרופה למחלה גנטית זאת המוטבעת כל כך עמוק בדמם של כל כך הרבה אנשים.
הערבים רואים דם כאשר הם שומעים את המילים "מדינה יהודית ריבונית", "יהודים", "ישראל," ציונות "וכדומה, מילים המחוברות לעם היהודי ולמולדתו, מדינת הלאום של העם היהודי, ישראל.
שורה תחתונה: הזמן הוא עכשיו עבור העם היהודי, כולו, לעמוד איתן עם המולדת היחידה שיש לעם העם היהודי, ישראל, ולסיים לנסות לחזות או לנבא כל מהלך שלה.
בימים אלה, נושא הדיונים החם ביותר הוא מיגור המנטליות של פתרון שתי מדיניות של אוסלו, והחלפתה בפתרון של מדינה אחת, המדינה הדמוקרטית היהודית, מדינת ישראל, המתפשטת מנהר הירדן ועד לים התיכון; הקאת מנטליות ההתכווצות של ישראל, והחלפתה בסיפוח יהודה ושומרון, ובכך לעשות את ישראל שלמה ובטוחה, על כל השטח מערבה לנהר הירדן.
תמיכה בפתרון של שתי מדינות הוא הזדהות עם האויב של ישראל. השעה היא עכשיו שכל מנהיג של כל ארגון בקהילה היהודית, כולל אלה שחושבים את עצמם כמעצבי דעת קהל וכל אלה התומכים בישראל, במילים ובמעשים, יסיימו את הלחימה על קווי אויביה של המדינה היהודית וייעמדו היכן שהם צריכים לעמוד - לצידה של מדינת ישראל.
אני אומר לאחיי היהודים, המאפשרים לאויבי ישראל, יש גבול לכל תעלול בהתנהגות המצערת שלכם. מספיק ודי לנו ממכם.
אנחנו צריכים לתקן את המשגים של ישראל: אחד, התעלמותה הממושכת מכל הזכויות המשפטיות שלה לארץ שנתנו לה את הזכות החוקית לספח את יהודה ושומרון מיידית לאחר מלחמת ששת הימים, בדיוק כפי שהיא סיפחה את העיר העתיקה של ירושלים; שניה, המדיניות המוטעית שלה על הסכמי אוסלו שישראל רקחה מרצון, ושלישית, שהסיפוח של יהודה ושומרון לא התרחש עדיין ת כפי שהיה צריך לקרות כבר.
מנטליות ההצטמקות של ישראל והרדיפה אחריה, בפועל, כפי שישראל כבר עושה זה זמן רב, חייבת להסתיים, ועכשיו. אם ממשלת ישראל אינה יכולה לבצע את הפעולות שהוא צריכה לקחת על עצמה לבצע, שהן, הסיפח של כל יהודה ושומרון, כאן ועכשיו, אנחנו, העם, נכריח אותם לעשות זאת. זה מה שדמוקרטיה אמיתית היא, למען העם, על-ידי העם!
