הטבח בטולוז מזעזע. מזכיר את הזוועות של איתמר, שמזכירות זוועות אחרות. הצדק בהחלט נעשה, אך כמו תמיד איתו מגיעה הביקורת. "המשטרה הצרפתית לא פעלה מהר מספיק" טענו. הביקורת הפנימית על התנהלות המשטרה היא דבר אחד, אך הביקורת הישראלית היא צבועה. למה?
כי כשכאן התמהמהו מטעמים הומנייטריים אף אחד לא פצה פה. הצרפתים עושים את מה שאנחנו עושים, חיקוי מושלם. לא עוצרים את המחבל לפני הזמן, לא ממהרים לחסל אותו וכתוצאה מכך יוצרים פגיעה בכוחות הביטחון. אם זה נשמע מוכר - זה מה שאנחנו עושים.
"זה שוב הטרור האיסלאמי" צעקו אנשינו, ובצדק. שוב צביעות. כשכאן "בני מיעוטים" - ערבים למי שתוהה, דורשים בצעקות את ה"יהודים", חיילים בצבא ההגנה לישראל אגב, קורעים אותם מכות, חוקקים את שם הארגון לשחרור פלשתין(ומחיקת ישראל) על מצח אחד מהם - זה על-רקע פלילי. אם יהודים היו חוקקים את ראשי התיבות של האצ"ל על קרקפת של ערבים אני לא רוצה לחשוב אפילו איך היו קוראים לזה. אני אהמר שפלילי לא היה אחד השמות.
עוד אנטישמיות? נמשיך. וועדת זכויות האדם של האו"ם, עם ההחלטה המדהימה על הקמת ועדה שתבדוק את הנזק שנגרם לזכויות האדם של הפלשתינים בעקבות בניין מפעל ההתנחלויות. שוב צועקים "חמאס", "גולדסטון 2". עבודה בעיניים. במקורות מצויינים שלושה מקומות עליהם לאומות העולם אין יכולת לערער על זכאות ישראל להם. הר הבית, קבר יוסף ומערת המכפלה. על שלושתם ויתרנו. מה שונים מקומות אלו משאר ההתנחלויות?
אנטישמיות, כך למקבה הצער, מתחילה מבפנים. אפשר להאשים את השמאל, את הקרן החדשה, את האנטי-ציוניים, אבל צריך לומר את האמת. זה כבר מזמן לא רק אצלם. זה גם אצלנו. הערעור מתחיל מבפנים. מחפשים לזכות את הערבי האשם בפגיעה בלאום, מוותרים להם על פגיעה בזכויות אדם, מקבלים את דרישתם על הארץ כמוצדקת. למה אנחנו מצפים מאומות העולם שיעשו אחרת?