פסח: אחד, מי יודע? בפרק בלתי נשכח של "אחד העם אחד", הייתה דמות בשם "מירי" שזכתה בהמון כסף, החליטה לצאת מהצ'כונה ולעבור למגדלי תל אביב המפוארים. בביקור שעורכת חברה מהצ'כונה היא מתריסה במיליונרית החדשה כך: "אפשר להוציא את הבהמה מהשכונה, אבל אי-אפשר להוציא את השכונה מהבהמה!" וכך קובעת-מחדשת המבקרת את המסר המעניק משנה-תוקף לפנימיות על חשבון החיצוניות.
כשאנחנו מביטים בנבחרי הציבור שלנו ומשתאים, אנחנו למעשה מתכחשים לעובדה שאנחנו בחרנו בהם לשליחותם, מתוכנו הם באים, וגם כאשר הם יושבים בכנסת במבנה "חצי גורן" ומצביעים על חקיקה, או מנהלים דיון, הם עדיין שליחי הצ'כונה, והם משקפים נכוחה את התרבות והלך הרוח בציבור. מקללים, שופכים מים, גונבים, מרמים, משקרים, מבטיחים ולא מקיימים, מתאמצים ומאמינים שהם בסדר, בטוחים שאלה האחרים שאינם בסדר... הם אנחנו. אחד לאחד. אחד, מי יודע?
פסח: בצאת מצרים מישראל בשבוע הבא נחגוג את חג החירות, המציין את יציאת העם מעבדות לחירות, ואת השינוי הרוחני שעבר העם הזה במשך המסע במדבר, במעמד הר-סיני, באירוע חטא העגל, ובכל תהליך ההיטהרות הערכי-מוסרי, הכולל את המהפך המתחייב מן השינוי: עבד מצרי הופך לעם חופשי. לקראת החג, מיליונים ינקו את בתיהם ויבערו אותם מדברי חמץ, ינסו להוציא את החול ולפנות מקום לקודש.
אבל לנקות את הבתים זה כמו להוציא את ישראל ממצרים, והחלק השני יחסר - לנקות את הפנימיות ולהוציא את המצרים מישראל.
כמו כל תהליך של שינוי, הוא מלווה בהכנות רבות, ומקדים אותו רצף של אירועים מכוננים, שכל אחד מהם מהווה שלב נוסף בדרך אל היעד, ומבחן ההצלחה יהיה בסופו של התהליך, עם הגשמת החזון וההגעה אל המטרה. שאם לא כן, לא היה צורך בסיבוב במדבר במשך ארבעים שנה, ומונית ספיישל הייתה עושה את אותה המלאכה. התהליך המשולב אמור היה להוציא את ישראל ממצרים, אבל באותה העת - גם להוציא את מצרים מישראל. הוצאת ישראל ממצרים היא שינוי חיצוני, אבל - הוצאת מצרים מישראל היא השינוי הפנימי.
פסח: ספירת החומר בבואנו לבחון את שליחי הציבור שלנו, עלינו להביא בחשבון גם את המרכיב החשוב יותר של השינוי - השינוי הפנימי. כאשר שליחי הציבור שלנו כושלים שוב ושוב במילוי חובותיהם, זה מפני שאנחנו כושלים שוב ושוב באופן קבוע, במילוי חלקנו הפרטי במישור הציבורי, בקיום יחסי גומלין חברתיים בינינו לבין עצמנו, בביסוס עקרונות של צדק כתשתית למבנה החברתי שלנו, במימוש הצורך ההדדי בכבוד הדדי בינינו כפרטים בחברה, ובכל היבט אחר של הקיום הציבורי הישראלי.
במו ידינו אנו יוצרים רִיק של ערכים, מוסר, צדק, חירות, שוויון, שלום, כבוד הדדי, ובכל מישור בטווח המרכיבים המהווים את החברה שהיינו רוצים לחיות בה. זהו רִיק, ואקום, חלל שבו אין דבר מכל מה שאנו מבקשים שיהיה לנו ויהווה את הדבק המחבר אותנו יחד. אם יש דבר הממלא באופן מובהק ביותר את הציבוריות שלנו, הרי שהיא מלאה ברִיק. מדוע אנו מופתעים כאשר על ניהול הרִיק הזה מופקדים שליחי ציבור המבטאים באישיותם את אותו הרִיק בדיוק?
כאשר ראש הממשלה שלנו אומר שמצב הכלכלה שלנו מעולה, הוא מתכוון לספירת החומר,וספירת החומר שלנו מצביעה על המון רִיק.
פסח: תווי כניעה השבוע כבר מחלקים תווי קנייה במגזר השכירים, ותווי רכישת החומר הללו ישמשו המוני משפחות לשם הקלת העומס הכלכלי הכרוך בקיום החג. במרוץ החג ייעלמו מיליוני שקלים מכיסו של הציבור, ויילכו על התחמשות במלאי מזון וציוד בהיקף הדרוש למלחמה. הציבור אולי רוצה צדק חברתי, אבל ממש כשם שהרבה יותר קל להוציא את ישראל ממצרים מאשר את מצרים מישראל, כך גם הרבה יותר קל לצעוק צדק חברתי ולצעוד ברחובות, מאשר לקיים אותו. ריק החומרנות הכריע את הציבור שלנו, תווי הקנייה מסמלים יותר מכל את תווי הכניעה שלנו לחומרנות.
בין תווי הכניעה שלנו, נמצאים גם פתקי ההצבעה בבחירות לראשות (המועצה, העירייה, ועד הבית, הכנסת...). הציבור הישראלי השלים עם העובדה שעם ישראל אומנם יצא ממצרים, אבל מצרים לא יצאה מישראל. חטא העגל משתקף לעברנו גם היום מכל פינה בציבוריות שלנו, ויותר מכל הוא משתקף אלינו דרך המסיכות המחייכות של שליחי הציבור שלנו, המבטיחים לנו עולם ומלואו, יש מאין, חלל מלא, המון ריק. ואנחנו קונים. תווי כניעה. ציבור מובס. ציבוריות ספירת החומר.
פוליטיקת חלל איש אינו יכול למכור טוב יותר קרח מאשר אסקימוסי. אל הזירה הציבורית והפוליטיקה שלנו, אל תעשיית הריקנות הערכית, החלל המוסרי, נשאבים בעלי מקצוע מתחום מדעי האין. אין חזון, אין ערכים, אין יושר, אין צדק, אין כבוד, אין השכלה ודעת, אין בינה ותודעה, אין יחסים בינאישיים. אין. פשוט אין.
הקרב שניטש בין ציפי לשאול הוא תמצית הסיפור כולו. איש לא הציג תוכן, איש לא התיימר להציג תוכן, העיקר היה המעטפת. היא יכולה להביא 14, הוא יכול להביא 12.
זהו. זה הסיפור. כאשר מלמדים את המשפט if you can’t beat them - join them מתכוונים בדיוק למצב הזה. נתניהו מציג את מרכולתו הרעיונית הריקה עטופה במנגנון המייצר את ספירת החומר. מי שירצה להביס את נתניהו, אסור לו להסתבך ברעיונות, באידיאולוגיה, בערכים, במוסר. מי שירצה to beat נתניהו יצטרך להיות חלול יותר ממנו. איך מודדים רִיק? איך משווים רִיק? האם קיים רִיק גדול יותר מרִיק? מעטפות בלי מכתבים אם הייתי מקבל בכל יום מעטפה ריקה, אני מניח שבשלב מסוים הייתי מפסיק לפתוח אותן, וכנראה שהייתי פונה לשולח ומבקש ממנו להפסיק לשלוח אלי מעטפות ריקות. אם כל המפלגות מציגות ריק רעיוני, חלל אידיאולוגי, היעדר תוכן מוחלט - הציבור צריך לשאול את עצמו את השאלה מדוע הוא מקבל מעטפות ריקות, בלי מכתבים, בלי מסרים, בלי רעיונות, אפס, רִיק, כלום, נאדה.
התשובה, אֲחָי אזרחי ישראל - אנחנו שולחים אותן לעצמנו. ובדרך, אנחנו טורחים להדביק בול, לשלם את מחירו, לממן את הדוור, לבזבז דיו ונייר, לתחזק מנגנון שלם שמאפשר לנו לשלוח לעצמנו מכתבים ריקים. רק אם נתחיל לדרוש מעצמנו תוכן, ורק אם נתחייב לא לשלוח יותר מעטפות ריקות, תיווצר מציאות חדשה. הראשון שמקבל מעטפה עם תוכן - שיקום! כי בסוף, כדברי נתניהו, "הדבר החשוב הוא הדברים החשובים". 