כל מי שקרא בעיון את החלטתו הצינית של הבג"ץ בעניין ההסכם שהשיג השר בני בגין עם מתיישבי מגרון, מבין שהבג"ץ לא פסל את עצם ההסכם, אלא רק את לוח הזמנים לביצועו. הבג"ץ מחה על גרירת מועד פינוי מגרון לשנת 2015 ודרש לבצעו עד ה-1 באוגוסט השנה (צחוק הגורל המר: ביום זה, י"ג באב, בוצע בשנת 2005 הגירוש העיקרי של מתיישבי גוש קטיף). למעשה אימץ הבג"ץ רשמית את מורשתו של חבר הרכב מגרון, השופט סלים ג'ובראן, זה שאינו מוכן להזדהות עם המנונה של המדינה, שטען ברוב צדקנות בעת הדיון בהסכם שהונח בפניו על-ידי השר בגין: "אתם אומרים שהמאחז ייהרס בתוך שלוש שנים, אבל בתוך עמנו אנו חיים. שלוש שנים ייהפכו לשמונה". אלא שהמדהים הוא, שהטענה בדבר קדושתו של הלו"ז, שהייתה מן הנימוקים שהכריעו את הכף, עולה רק כאשר מתגייסת המערכת ליישום המאוויים הפלשתינים להרס המדינה. אותו בג"ץ ממש, התחכם לדחות דיון בעתירה שהונחה בפניו, לסיכול פשעים פלשתינים כנגד הציוויליזציה העולמית, אף שלבג"ץ היה כמובן ברור שכל יום של דחייה רק מחריף את הפשע. והבג"ץ התחמק. כשמדובר בקרימינליות פלשתינית כנגד התרבות העולמית, יש פתאום לבג"ץ כל הזמן שבעולם, על-מנת לדחות ולמסמס את הדיון בעצירת העבריינות. מיותר לציין שכל ארגוני השמאל הקיצוני, ואבירי שלטון החוק שדואגים כל-כך ליושרה ולצדק, לכבודו ולמעמדו, של הבג"ץ, לא פצו פה כנגד הסחבת הזדונית שניהל הבג"ץ מול הגנגסטריזם הפלשתיני. ונדליזם לאור השמש במה דברים אמורים? היה זה בקיץ 2007. פורעי הוואקף המוסלמי פתחו אז את שערי הרמה המרכזית של הר הבית, בו ניצבו שני בתי המקדש, בפני בולדוזר וכלים מכניים נוספים. בחוסר רגישות משווע נגסו באדמת ההר תעלה שאורכה 80 מטר ועומקה מטר, כדי להטמין כבל חשמלי. מובן מאליו שהרשויות המופקדות על שמירת החוק בהר הבית: המשטרה, העירייה, רשות העתיקות ומשרד המשפטים, התעלמו בזדון מן הפגיעה המכוונת והמזלזלת בערכים ארכיאולוגיים בעלי חשיבות עולמית חסרת-תקדים, שבמתחם הארכיאולוגי החשוב בעולם. שלא תהיה טעות לשוחרי שלטון החוק: על-פי חוק, המתחם כולו כפוף לחוקי המדינה, מכוח צו סדרי השלטון והמשפט (מס' 1), התשכ"ז-1967, המחיל בהר הבית את כל חוקי המדינה. אבל החוק היה לצחוק. פורעי הוואקף המורגלים בצפצוף על החוק, חזרו וביצעו באוגוסט אותה שנה פשע נוסף, כשמלתעות הפלדה שוב פצעו את האתר הארכיאולוגי החשוב ביותר בעולם, והפעם במימדים שגם הפשע הקודם מחוויר לעומתם: הבולדוזר חפר תעלה חדשה, באורך 400 מטר ובעומק 1.5 מטר. גם הפעם התעלמה המדינה מן הפשע המתועב. עצימת העין עודדה את גורמי הוואקף (בתמיכתם, אגב, של גורמים מקרב ערביי ישראל), להמשיך בפשע הלא יסולח. הם עקרו מן המתחם המקודש ביותר לעם ישראל, מיליוני ממ"ק של אדמה, באמצעות אלפי משאיות שהובילו ללא הרף, יומם ולילה, את שרידיהם המנותצים של ממצאים שאין ערוך לחשיבותם. 2,780 שנה, מאז בנה שלמה המלך את הבית הראשון בהר המוריה, הצליחו השרידים הללו להשתמר, כפי שהשתמרו בקרקע למעלה מאלפיים שנה שרידי בית שני, ודווקא תחת שלטונה של מדינת ישראל נמחצו ורוסקו ונטחנו עד דק והפכו לאבק פורח. היש פשע חמור מזה? היש מעוות לא יוכל לִתְּקוֹן נורא מזה? היש פגיעה אנושה יותר בממצאים בעלי חשיבות עליונה לעם היהודי ולציוויליזציה העולמית? שוחרי הר הבית (ובהם, יש לומר, לא רק ארכיאולוגים ולא רק שומרי מצוות, אלא גם יהודים חילוניים שמכירים בייחודו של הר הבית בתולדות האומה הישראלית), שנרעשו מן ההרס, נזעקו לבג"ץ, בהיוודע דבר הפשע, עם עתירה לצו ביניים, שיפסיק את ההשמדה השיטתית. אבל הבג"ץ – כמה צפוי! – דחה את ההתעסקות בעתירה, אף שהיה ברור שמדובר בפשע בינלאומי שאין לו תקנה, כפי שאישר זאת לאחר מעשה מבקר המדינה (ראו להלן). הבג"ץ, שהיום כל-כך חרד לקדושת הלו"ז, ניכס לעצמו אז את כל הזמן שבעולם, כדי לחמוק מן העתירה. וכשהגיעה העתירה לבסוף לדיון, הסתבר שהפשע הסתיים והדיון התייתר, ובמרס 2010 מחק אותה. הבנתם את זה, יקירי הבג"ץ ומצקצקי שלטון החוק? כשכבודם רוצים להתעלם מפשיעה חמורה שנעשית באופן מתמשך לעין השמש, מתאיינות כל סיסמאות שלטון החוק וחשיבות העמידה בלו"ז (שני אלמנטים אלה עמדו בבסיס פסיקת מגרון). אין דין ואין דיין, ואין בג"ץ, ואין צדק. להנחיל לדורות הבאים בצר להם פנו העותרים למבקר המדינה. אלא שהמבקר, כמו המבקר, פועל כמי השילוח ההולכים לאט. שנים חלפו עד שהושלם הדוח, אשר חשף כשלים כל-כך מזעזעים של הרשויות בסוגיית הר הבית, עד שהממשלה, בעצה אחת עם המבקר והוועדה לביקורת של הכנסת, הטילה עליו חיסיון ואסרה פרסומו ברבים. כדי להבין את חומרת הוונדליזם, שהבג"ץ נמנע ביודעין מלסכלו, די לקרוא את שורות הסיכום שהותרו לפרסום:

• "במשך השנים עשה הווקף עבודות רחבות היקף בהר הבית, ובעיקר באורוות שלמה. ליקויים משמעותיים נמצאו בביצוע הפיקוח על רוב העבודות שנעשו בשנים שבהן התמקדה הביקורת (2001-2007). העבודות לא תואמו עם הרשויות העוסקות באכיפת החוק בהר הבית ולא קיבלו אישורים והיתרים כנדרש. חלקן אף בוצעו באמצעות כלים מכניים, ולמרבה הצער תוך פגיעה במימצאים ארכיאולוגיים... הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, משנת 1988, לפיהן יש לקיים פיקוח שוטף על ההר, לא מולאו במלואן, וליועהמ"ש לא הייתה תמונה שלמה בנושא הפרות החוק בהר הבית...
  "השמירה על עתיקות הר הבית ומניעת הריסתן היא משימה ציבורית מן המעלה העליונה. חשוב להדגיש כי כל עבודה וחפירה בהר הבית יש לבצע בכפוף לאופיו של המקום, בקבלת ההיתרים הנדרשים ובעמידה בכל הכללים הארכיאולוגיים. ככלל יש להתנות את אישור ביצוען של העבודות המצריכות חפירה באתר באי הפעלת כלים כבדים.
  "שמירת עתיקות בהר הבית, שהוא מקום מקודש ביותר עולה בקנה אחד עם עיקרון השמירה על המורשת הדתית והתרבותית ומאפשרת להנחיל לדורות הבאים את ערכי המורשת הקשורים לאתר"...

איפה היו אז כל המתחסדים והמתיפייפים שנופפו בקדושת שלטון החוק? ובכלל, האם כבודם לא עובדים עלינו בעיניים, כשהם מצדיקים את דורסנותם והרסנותם כלפי מתיישבי מגרון, באמירה הכל-כך מופרכת ושקרית, שהטמיעו בפס"ד מגרון: "הכל כפופים לחוק והגיעה שעת האמת". באמת, כבודכם? הכל כפופים? גם הפלשתינים? גם הבנייה הפרועה של ערביי ישראל? גם הבדואים בנגב הבונים על אדמה רשומה בטאבו בבעלות יהודית? טעה ד"ר אביעד הכהן שכתב השבוע, כי הבג"ץ הוכיח שאינו בית המשפט 'מטעם'. המציאות מוכיחה שהוא בהחלט 'מטעם' – מטעם השמאל הקיצוני ושלום אך-שווא. אכן, יש שופטים בירושלים, אבל צדק אין.