כ-300 אלף בדואים חיים בחצי האי סיני, רובם בצפון וכ-80 אלף עדיין מהווים אוכלוסיה נוודית, כל זאת על פני שטח של 60 אלף קמ"ר שרובו מדברי והררי וקשה לגישה.
בשנים האחרונות מתקשה מצרים לקיים את שליטתה המלאה בחצי האי, שבו התעמקה איבת הבדואים לשלטונות וגדלה חדירתם של חמאס ושל ארגונים פלשתינים קיצוניים אחרים המקבלים את השראתם מאל-קאעידה. הבעיה התחילה עוד בתקופתו של מובארק והיא הלכה והחמירה אחרי הדחתו. סיני כיום, בחלקו לפחות, הוא מעין שטח הפקר שבו עושים הבדואים כרצונם - תוקפים את מתקני הממשל המרכזי, כגון תחנות משטרה ומחסומים וחוטפים תיירים זרים. לאחרונה אף התנכלו לכוח המשקיפים הרב-לאומי (MFO), המפקח על יישום הסכם השלום בסיני.
מצרים עומדת עתה בפני בעיה חמורה בסיני, אך בינתיים אינה מטפלת בה כנדרש. גם ישראל קשורה למתרחש, לאחר שחצי האי הפך נתיב הברחות נשק וטילים המיועדים לחמאס ובסיס להתארגנות מחבלים לתקיפת ישראל, כפי שראינו לאחרונה בירי הרקטות לעבר אילת והפיגוע בכביש 12. ניצחונם של "האחים המוסלמים" בבחירות לפרלמנט מחמיר את המצב.
אף כי חצי האי סיני הוא חלק אינטגרלי ממצרים עוד משחר ההיסטוריה, שבטי הבדואים המתגוררים בו מזה מאות שנים חיו במסגרת מסורתית חצי-אוטונומית, והממשל המרכזי מיעט להתערב בענייניהם. לבדואים יש מערכת משפט המבוססת על מנהגים עתיקי יומין כמו גם מסורות השומרות על הומוגניות החברה. רק במחצית השניה של המאה ה-19 החלה חדירה של הממשל לתוך החברה הבדואית, כאשר היבטה המרכזי היה הכפפתה למערכת המשפט הכללית, וגם זאת רק במידה שהבעיה נגעה לבעיות ביטחון: פגיעה בנתיבי הסחר או בעולי הרגל המוסלמים בדרכם למכה או תקיפת צליינים נוצרים בדרכם לסנטה קתרינה. היחסים והסכסוכים בין השבטים, כמו גם ענייני ממון ואישות, נשארו ברובם הגדול בידי המערכת הבדואית המסורתית. נראה כי גם בימינו שתי מערכות המשפט הללו מתקיימות זו לצד זו.
בתקופת הנוכחות הישראלית בסיני - ממלחמת ששת הימים ועד לפינוי במסגרת הסכם השלום (1982-1967) - הונחו היסודות לתשתית התיירותית, שלאחר מכן פותחה על-ידי המצרים והפכה את סיני לאחד ממקורות ההכנסה הגדולים ביותר של מטבע חוץ למצרים. השלטון הישראלי קיים דיאלוג שוטף עם הבדואים, דאג לצרכיהם והותיר אצלם זיכרונות חיוביים.
המצרים דוחקים את הבדואים לזרועות האיסלאם הרדיקלי עם חזרתה המלאה של סיני למצרים, כחלק מהסכם השלום עם ישראל, שינתה קהיר את יחסה לחצי האי. ממשלת מצרים ראתה בסיני אזור חיץ המגן על המדינה, ועל כן הגבירה את נוכחותה המנהלית במקום והחלה בפיתוח כלכלי מואץ בצפון סיני ובהקמת מתקני תיירות בדרום. עם זאת, אסרה הממשלה על זרים לרכוש אדמות או להקים מפעלים. אחת המטרות של איסור זה הייתה למנוע מישראל דריסת רגל, "פן תנסה להשתלט על סיני באמצעות רכישת אדמות וביצוע עסקים". הבדואים, שהמשיכו באורח חייהם המסורתי והמסוגר, מצאו את עצמם מחוץ למעגל הפיתוח והיו למעשה לקורבנותיו. הם לא שותפו בשוק העבודה, שכן אלפי העובדים במלונות בשארם אל-שייח' ולאורך החוף המזרחי הובאו מקהיר, ובאלעריש הוקמו כפרי תיירות לעשירי מצרים. הבדואים המשיכו לרעות את צאנם ולהסתפק בעבודות נחותות. יתר על כן, הם גם נאלצו להיאבק עם השלטונות כדי לזכות בחיבור איזורי מחייתם לחשמל ולמים. השלטונות לא התאמצו לשתפם בתהליכי הפיתוח, ותוך שנים מעטות התפתח עימות בינם לבין הממשל המרכזי, במיוחד עם משרד הפנים, המשטרה ושירותי הביטחון, שהיו מופקדים על הביטחון בסיני.
הפיגועים בטאבה ובשארם אל-שייח' בשנים 2004 ו-2005 היו למעשה ביטוי של העימות בין הבדואים לשלטונות. נראה כי קבוצות של בדואים נענו לחיזורי ארגונים איסלאמיים קיצוניים - הם הקימו ארגון איסלאמי ג'יהאדיסטי בשם "התאוחיד והג'יהאד" שביצע את הפיגועים בסיני. בתגובה לכך עצרו שירותי הביטחון אלפי בדואים. רובם אומנם שוחררו, אך כמה מהם נמצאו אשמים ונשפטו לשנות מאסר ארוכות. השלטונות עדיין מחזיקים במעצר כמה מקרובי משפחותיהם כאמצעי לחץ.
התנהגות זו רק החריפה את היחסים בין שני הצדדים. הבדואים התחילו להתארגן, יצאו להפגנות ודרשו את שחרורם של העצורים, אבל בנוסף לכך תבעו גם בניית שיכונים, הענקת מילגות לימוד לצעירים שלהם ובעיקר את הרישום בטאבו של האדמות שעליהן הם מתגוררים או נודדים מזה מאות בשנים. עוד ב-2007 הבטיח להם מושל צפון סיני כי יטפל בבקשותיהם, אך מעט מאד נעשה.
על-רקע זה גדל שיתוף הפעולה בין קבוצות של בדואים לבין ארגוני האיסלאם הרדיקלי, שהזרימו כסף רב לאיזור. חמאס אף נעזר בהם לניהול מנהרות הברחה של נשק ומוצרי צריכה, מה שהביא להם רווחים נאים. נראה כי להתארגנויות של בדואים יש חלק חשוב, אם לא מרכזי, בסיוע להברחת הנשק והטילים המגיעים מאירן דרך סודן (וכיום גם מלוב) לתוך רצועת עזה. כמו-כן, בדואים "התמחו" גם בהברחת סמים ומהגרים אפריקניים לישראל. ה-CNN וה"גרדיאן" הבריטי פרסמו לאחרונה דיווחים חמורים ביותר על יחסם של הבדואים למהגרים האפריקניים, אשר נתונים לעינויים, אונס ואפילו גניבת איברים.
עוצמתן של ההתארגנויות הבדואיות התבררה לאחר שנודע כי היו אלה בדואים מסיני שפרצו לבית הסוהר "מרג" בצפון קהיר במהלך ההפגנות נגד משטר מובארק בינואר 2011 ושחררו את בכיר חמאס, אימן נופל, ואת ראש תא חיזבאללה במצרים, סאמי שהאב, שריצו שם את עונשם. הבדואים הגיעו לקהיר בכלי רכב מודרניים ומצוידים בנשק חדיש - רק קשר לחמאס, לחיזבאללה ולמשמרות המהפכה האירניים יכול להסביר ביצוע פעולה כה מורכבת.
נפילתו של מובארק הביאה להתרופפות הביטחון בכל רחבי מצרים אבל בעיקר בסיני, שם "נעלמו" כל, או לפחות מרבית, הסוכנים של שירותי הביטחון שחששו לגורלם האישי. ביולי שעבר תקפה קבוצת בדואים את תחנת המשטרה של אלעריש, וקבוצה אחרת הכריזה על הקמת אמירות איסלאמית בצפון סיני. תקיפת מחסומי משטרה הפכה לאירוע כמעט יומיומי.
בשבועות האחרונים החריפו הבדואים את לחצם וחטפו תיירים מברזיל, מקוריאה ומארה"ב בדרישה לשחרר מהכלא של אחיהם העצורים. בנוסף לכך, הם החזיקו בקבוצה של פועלים סינים כבני ערובה ואף הטילו פעמיים מצור על המחנה של הכוח הרב-לאומי בסיני. המועצה הצבאית העליונה המנהלת את מצרים הבטיחה לדון בבקשותיהם ובני הערובה שוחררו, אך לא נראה כי סוגייה זו תטופל במהירות. המועצה הצבאית עסוקה בענייני פנים בוערים כמו ניסוח החוקה החדשה, הבחירות לנשיאות והתמודדות עם הכלכלה המתמוטטת. ההתקפות החוזרות ונשנות (13במספר עד כה) על הצינור המוביל גז לישראל ולירדן מבטאות היטב את ההידרדרות הביטחונית החמורה ואת אובדן השליטה של הממשל המרכזי בקהיר.
ישראל קשורה בעל כורחה למציאות המורכבת במצרים התקשורת המצרית כהרגלה מאשימה את ישראל במצב, שכן לטענתה על-פי הסכם השלום מנוע הממשל מהכנסת כוחות צבא משמעותיים לצפון סיני שהיו יכולים לטפל בבעיות. אלא שנראה כי לא זאת הבעיה - ישראל הסכימה, כחריג, מבלי לשנות את הסכם השלום, להכנסת כוחות נוספים, אך התברר כי המצרים העבירו לסיני רק חלק מן הכוחות שעליהם סוכם. מצרים עומדת ללא ספק בפני בעיה קשה. החזרת השקט לסיני מחייבת שינוי מהותי כלפי הבדואים - הקמת דיאלוג כן ומציאת פשרה מתאימה לדרישותיהם, שלא טופלו בעשרות השנים האחרונות.
ישראל כמובן קשורה בעל כורחה למציאות מורכבת זו. מעבר של מחבלים מעזה לסיני והתארגנות בסיני לתקיפת ישראל הפכו לדברים שבשגרה. סבב חילופי הירי האחרון עם עזה התרחש על-רקע כוונתו של ארגון הוועדות העממיות לבצע פיגוע דרך סיני בדרום ישראל. נצחונם של "האחים המוסלמים" בבחירות לפרלמנט החריף את המצב, היות שהם יעשו כל מאמץ לסייע להגברת כוחו של חמאס נגד ישראל. השאלה היא אם הם יסכימו לכך שארגונים קיצוניים אחרים, שאינם סרים למרותם, יקבלו חופש פעולה בסיני.
מכל מקום, דובר "האחים המוסלמים" הודיע השבוע כי הם יפעלו לפתיחת הגבול בין סיני לבין עזה למעבר חופשי של סחורות ואנשים. בשלב זה הפרלמנט הוא חסר כוח ביצועי ואינו יכול ליישם הצעה כזו. נותר לראות כיצד ינהג השלטון החדש במצרים לאחר שייבחר הנשיא ולאחר שתושלם תקופת המעבר והצבא יעביר את השלטון למוסדות האזרחיים.
צבי מאזל הוא שגריר ישראל לשעבר ברומניה, מצרים ושבדיה. כיום הוא עמית מחקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, ומתמקד בענייני ערב.
