מפלגת העבודה, פעם "המערך" וכדומה, ידעה אינספור מאבקים קשים. שתי הדמויות הבולטות האחרונות היו רבין ופרס. פעם זה היה ראש המפלגה ופעם השני. ממשלתו הראשונה של רבין לא הייתה המוצלחת ביותר, ובכל זאת קיבל רבין הזדמנות שנייה להיות ראש
ממשלה שנים רבות לאחר מכן.
במשך עשורים רבים היה מנחם בגין ראש האופוזיציה. נכון שהוא התגאה בכך, אך שאיפתו הייתה להגיע לידי הגה השלטון. אף אחד לא חשב שכישלונות כה רבים חייבים להוביל להחלפתו. נכון שהוא הצליח להיבחר לראש ממשלה אך שירותו היה קצר מאוד ומלחמת לבנון הראשונה הכריעה אותו.
בנימין נתניהו נזרק מן הפוליטיקה, עשה לביתו וחזר כמו גדול. כל אשר היה בעבר נשכח וראשות הליכוד נכבשה על-ידו ללא מאמץ מיוחד. עתה יש לו עוד הזדמנות, וכפי שהדברים נראים כיום, הסיכוי שמישהו יהיה ראש ממשלה בעוד שנה ומחצה, קלוש מאוד.
גם במפלגות אחרות המצב איננו טוב יותר. זהבה לגלאון לא נבחרה לכנסת, אך הצליחה לכבוש את ראשות המפלגה ולהיות ח"כית בזכות פרישתו של אורון. מוזר, אך זה מה יש.
במפלגת העבודה חל מהפך. ראש המפלגה שהיה גם ראש הממשלה שנה אחת בלבד, חזר אליה שנית, נבחר, נזרק, הקים מפלגה חדשה, ובמקומו נבחרה
שלי יחימוביץ'. כמה זמן היא תשרוד, אין לדעת. סביר להניח שאם המפלגה בראשותה לא תצליח כפי שמנבאים לה, היא תמצא את מקומה בחוץ, בדיוק כפי שקרה ל
עמרם מצנע. אולי בן-אליעזר יחזור? אולי.
שאול מופז היה כבר שר וח"כ, ואף מתמודד על ראשות קדימה. בפעם השנייה הצליח לו. שום דבר ממה שעשה קודם לכן לא זכור לבוחריו ובכל זאת הצביעו עבורו. העובדה שנשבע לא לעזוב את הליכוד אבל עבר לקדימה, עשה מה שעשה כשר ביטחון ושר תחבורה, כל אלה אינם חשובים. זיכרון קצר? אולי.
ציפי לבני עדיין לא החליטה מה לעשות. זכותה. לא אחרוג ממנהגי להשיא עצות לאחרים. לבני חייבת לעשות חשבון נפש ממשי, אובייקטיבי ככל האפשר, על עשייתה באופוזיציה והתנהגותה במשך שלוש השנים האחרונות. חשבון מסוג זה יהיה פשוט למדי, כי הרבה היא לא עשתה. הנזקים שנגרמו לתדמיתה הם באחריותה בהחלט. מי שחושש לצאת לרחובות ולהנהיג מאבקים אמיתיים, אל לו לבוא בטרוניות לאחרים.