האגרונום היהודי ובן העלייה הראשונה חיים מרגליות קלווריסקי כתב בשנת 1905 על הסכסוך הערבי ישראלי כך: "ראשית, לא בכל המושבות יש סכסוכים כאלה ושנית, צריך לקנות אדמה בארץ ישראל לא על-ידי רמאים ונוכלים הגוזלים מהפלאח את אדמתו, אלא מהפלאח בעצמו בכסף מלא ולהציב הגבולים מיד עת הקנייה".
מעניין מה היה סובר האיש והאגדה הזה על הגירוש מבית המכפלה שהינו המשך לבולמוס גירוש יהודים מהתיישבות יהודית חלוצית בארץ ישראל, גם כשהם באים עם שטר קניין חוקי ובכסף מלא, ללא תובעים ערבים, או בשליחותן של ממשלות ישראל. מה היה איש כזה חושב על
דורית ביניש והבג"צ ועל היועץ המשפטי לממשלה ועל שר הביטחון, כשכל יהודים אלה חוברים יחדיו כנגד יהודים, כנגד החלטות ממשלות ישראל, ומשליטים אפרטהייד ויודנריין ב
מתנחלים שהם לוחמים ומתיישבים מהמעולים שיש
אילו הייתי פוגשו הייתי מנשקו כיוון שקלווריסקי זה כתב את מה שליבי לוחש לי מזה שנים רבות: "במושבות אין כל צורך ללמד את הילדים כל שפה נוכרייה מלבד ערבית, שפת המדינה".
מסע לטיהור השם
משפחתו של קלווריסקי יצאה למסע לטיהור שמו לאחר שדמותו ההיסטורית עברה סילוף ועיוות מכוון בספר 'אחוזת דג'אני' של אלון חילו, שלמרבה הצער והקבס כמעט וזכה על ספרו בפרס ספיר. קלווריסקי שילם מחיר כבד על עמדותיו הסובלניות בנושא היחסים בין יהודים וערבים, וחילו הפך אותו בספרו לאיש המחלל נשים ערביות וגוזל מהן קרקעות בדרכי עורמה. מה שנעשה לקלווריסקי ולמשפחת דג'אני בספר הזה, נעשה למתנחלים ולציונות ולמדינה היהודית.
ב'אחוזת דג'אני' מתואר קלווריסקי כנוכל חלקלק, ממש כתיאור של 'דר שטירמר' האנטישמי, כיהודי שיגשים את מטרותיו הנפשעות בכל מחיר. שנאה כזו של הסופר לדמותו החלוצית של קלווריסקי ואהבת המחבר ההזויה לדמויות הערבים הפלשתינים מזכירה את שנאת האוליגרכיה הפוסט ציונית ליהדות ולציונות ולמתנחלים ואהבתם ההזויה לזן הערבי הפלשתיני שבפועל רוצח יהודים בדם קר מזה מאה שנה וגוזל את ארץ היהודים מהיהודים בניגוד למסורת הערבית הפלשתינית ולמורשת זקניה.
כמו כל ההיסטוריונים החדשים וחבורת האקדמאים שונאי היהדות והיהודים וציונות בכלל, מתהדר הספר 'אחוזת דג'אני' בתואר המפוקפק: "הישג היסטורי מחקרי למדני". זאת למרות שידוע לכל כי דמותו האמיתית של חיים מרגליות קלווריסקי, כפי שמוכח מתוך 'הלקסיקון הציוני' של אפרים ומנחם תלמי ו'משפחת האדמה' של משה סמילנסקי, מנוגדת לגמרי לדמותו בספר המרושע הזה.
ב-1914 הפגיש קלווריסקי את נחום סוקולוב, ראש התנועה הציונית, עם מנהיגי התנועה הלאומית הערבית. בסיום מלחמת העולם הראשונה ניהל משא-ומתן עם ממשלת סוריה על הסכם עם התנועה הציונית. בשנים 1927-1923 הוא עמד בראש הלשכה הערבית בהנהלה הציונית והמשיך לאותו תפקיד בסוכנות ובוועד הלאומי.
וזו עמדתו של קלווריסקי בעניין קניית קרקעות של ערבים: "אני אף פעם לא רציתי לקנות קרקעות של ערבים, גם כשהם באו להציע לנו אותן כי, שים לב, יש כאן כפר ערבי צמוד לכפר היהודי ואני לא רוצה שערבים אלה יאבדו את שדותיהם. כל כך אנחנו לא היריבים שלהם שאני הוא זה אשר נקט את היוזמה לפתוח בית ספר עבורם. לא צריך לומר כל העת: אנו רוצים לשתף פעולה עם הערבים, צריך לשתף פעולה על אמת" (מתוך הספר 'ברחבי פלשתין היהודית, פריז 1925, עמ' 138).
אותו אלון חילו מציג בספרו את קלווריסקי כרמאי ומניפולטור שבדרכי עורמה משתלט ומשחד ערבים. זו רמייה, ורצח אופי כי הוא מציג אותו כאדם שטוף תאווה הנשוי לאישה קרה כקרח כשגם לאשתו נעשה בעצם רצח אופי. חילו עשה מקלווריסקי אדם שהוציא ברמייה ממשפחה ערבית את אדמתה, כשזה בדיוק ההפך ממה שעשה. את כל האדמות מסביב לכנרת - דגניה, יבנאל, פוריה - הוא רכש באמצעים כשרים ותוך דאגה לאריסים.
כדברי חילו עצמו, ספרו "נוגע בנושאים פוליטיים בוערים, כמו הסכסוך היהודי-פלשתיני". ואכן, זהו רומן אנטי ציוני. אך אל דאגה, בגלל חשד ל
ניגוד עניינים של יו"ר ועדת הפרס לשנת 2009,
יוסי שריד, החליט מפעל הפיס לבטל את כל הליך בחירת הזוכים, ובכלל זה את זכייתו של אלון חילו.
רומן אנטי ציוני מובהק
אריק גלסנר הגדיר את הספר כ"מעשה חנופה ועיוות מוסרי" והסופר אהרן מגד כינה אותו "רומן אנטי ציוני מובהק" שהיהודים מוצגים כרשעים ומכוערים והערבים כמעט כולם יפים ותמימים.
אליקים רובינשטיין מחה על ההתייחסות כלפיו בספר 'אחוזת דג'אני', ולדעתו מדובר ב"הטלת דופי שאינה מוצדקת, וגם חורגת מהחירות הספרותית". כל מה שנאמר כאן, יכול להיות הגדרה קולעת למה שחילו וחבורתו השמאלנית עושה כמעשה של רצח אופי לציונות, למתנחלים, ולבית המכפלה כסמל.
בחמש המהדורות הראשונות של הספר נכתב בהקדמה "מאת המביא לדפוס" כי חילו ביסס את ספרו על יומנו האישי של קלווריסקי, אך במהדורה השישית הודה וכתב כי לא היו כל יומנים, וכי הספר כולו הוא פרי דמיונו בלבד. בהסכם גישור בין בני משפחתו של חיים מרגליות קלווריסקי ובין הסופר אלון חילו התחייבו הסופר והמו"ל לשנות את שם הגיבור, בתרגומים עתידיים של הספר, לא להשתמש בספר בכתב ידו של קלווריסקי ולציין כבר בעמוד הראשון של הספר שמדובר בסיפור בדיוני.
סילוף זדוני של מורשת משפחת דג'אני
חברים יקרים, גם אני (גם חילו) נולדתי בבית החולים דג'אני. בית חולים שנוסד על-ידי ד"ר פואד איסמעיל דג'אני בשנת 1933 והיה בית החולים הפרטי הראשון ביפו. היו בו כ-50 מיטות, ומחלקה לחולים שטופלו ללא תמורה. בצוות בית החולים שרתו גם רופאים יהודים ידועים אחות יהודיה מפורסמת.
הסילוף והשקר בספר המוזכר אינו רק של דמותו של קלווריסקי, זהו גם סילוף מכוון וזדוני של מורשת משפחת דג'אני שנמנתה על המתנגדים הגדולים (כמו הנשאשיבים, הח'לדים, משפחת טוקן משכם, למתנגדים יש יותר נוכחות ברחבי א"י מאשר החוסיינים. במתנגדים יש גם משפחות נוצריות-ערביות). לאלימות והשנאה הקיצונית הערבית מבית היוצר של הזרם הפוליטי של החומיינים. מורשת משפחת דג'אני כיום באה לידי ביטוי באישיותו ודרכו הערבית הפלשתינית המתונה של פרופסור מוחמד דג'אני דאודי, מנהל המכון ללימודים אמריקניים באוניברסיטת אל-קודס, מייסד תנועת "ווסטיה". הוא מתגורר בבית חנינא. מאוד הייתי שמח לפגשו בארבע עיניים.
"ווסטיה" משמעותה בערבית מרכז ואמצע. בקוראן משמעותה צדק, מתינות, איזון ופשרנות. המילה "ווסטיה" מופיעה בסורה 143 בפרק השני, שאורכו 286 סורות, כך שהיא מופיעה בדיוק באמצע.
הסורה אומרת: "עשינו אתכם אומה מתונה" או "אומה [קהילה] של המרכז". הפסוק מדגים כי הצורך להיות מתון ופשרני הינו מסר מרכזי באיסלאם. "ווסטיה" מתייחסת לכלל ההיבטים בחיים.
זהו ערך המשותף ליהדות ולנצרות, ועל כן יש לו פוטנציאל להפוך לבסיס פורה לדיאלוג בין-דתי.
דאודי סבור כי על-ידי אימוץ החזון של "ווסטיה" כאלטרנטיבה של שלום לאלימות. הקוראן קורא להשגת שינוי באמצעות מתינות. לדוגמא, "ג'יהאד" יש לפרש כ"ג'יהאד" של הנשמה - המאבק לטיהור של הנשמה הפנימית מן הרוע, ולא כהכרזת מלחמה על האחר. אין כאן את המשמעות של ג'יהאד כפצצה, או כדור, או התאבדות. כאן בפלשתין, תנועת ווסטיה מתארת מאבק שמאחד את הישראלים המתונים עם הפלשתינים המתונים. זו הדרך שבאופן סביר ביותר תוביל לשלום.