סֶמֶל הָחֵרוּת טוֹב לְסַפֵּר וּלְהִתְרַפֵּק עַל הֶעָבָר זֶה קוֹרֶה לָרוֹב בִּתְקוּפַת הַמַּעֲבָר מְחֹרֶף לָאָבִיב וְהַכֹּל פּוֹרֵחַ סָבִיב וְיֵשׁ תִּקְוָה וְלוּ יהא זֶה רַק שְׁבִיב חָקַקְנוּ עַל דִּגְלֶנוּ אֶת סֶמֶל הָחֵרוּת לֹא נַרְפֶּה מִמֶּנָּה וְנִתֵּן לָאוֹיֵב שֶׁרוּת לזֶה שֶׁבְּאֵחָיו-בְּנֵי עִמוֹ טוֹבֵחַ טֶבַח וְזוכה מִכָּאן לְדִבְרֵי עִדּוּד וּלְשֶׁבַח נְשַׁמֵּר חֵרוּתֶנוּ תָּמִיד בָּאֶשׁ וּבַמָּיִם כִּי עֲבָדִים הָיִינוּ שם בֶּאֶרֶץ מִצְרַיִם וְלֶעַבְדּוּת לֹא נָשׁוּב מֵחָדָשׁ לְעוֹלָם כִּי קָנִינוּ חֵרוּתֶנוּ פֹּה לֱמוֹרַת רוּחָם וּנְאָחֵל לעצמנו שָׁנִים יפות ונעימות לְעָתִיד בָּנִים ובָנוֹת, אִמָּהוֹת וְאָבוֹת. חג האביב ,חג החרות, חג המצות, חג הפסח ארבעה שמות לחג הראשון בחגי ישראל מבין שלשת החגים מן התורה. החג חל ערב ט"ו בניסן, החודש שנקבע כראש חודשים לעם ישראל, כי בניסן נגאלו ישראל ובניסן עתידים להגאל. השם הראשון לחג האביב, כי הוא חל בראשית האביב, ראשית הלבלוב וההתחדשות של הצומח , כשם שבני ישראל
פרו ורבו ונהיו לעם ומאז עמנו צומח ומלבלב כצמח השדה הצומח בארץ, זאת למרות "ידי הכורתים" הכורתים בו לאורך הדורות, מתוך כונה שיעלם מעל פני האדמה, כמו אלה שעוקרים את הצומח, אלא שהוא חוזר וצומח בכל תנאי הקרקע ומזג האויר. כך הוא עמנו צומח ויצמח לדורי דורות. עמנו שדמינוהו לצומח לעתים נכנס לתרדמה עד דעיכה. אך בעונת הצמיחה הוא צומח מחדש. אצל עמנו יש תקופות של ירידה ויש תקופות של צמיחה ורוממות. בְּדַמּוֹתֶנוּ את עמנו לאביב זה מסביר את החרות , שיש לצומח לצמוח שבעלדי חרות זו לא היה צומח אפילו באביב . החרות של עמנו היא תנאי בל יעבור לקיומו כעם . ואין מדובר בשעבוד הגוף כמו שהיינו עבדים במצרים, אלא גם שעבוד הנפש, המהוה סכנה לקיומו של העם. לכן החרות של הגוף והנפש הם תנאי לצמיחה באביב. שני השמות הנוספים של החג המצות והפסח, הם משולבים כי הם תנאים חשובים לקיום האביב והחרות עמנו. אם לא נזכור מה שקרה לעמנו כתוצאה מעזיבתו את ארצנו בחיפוש אחרי סיפוק תאוותו הנפש והגוף והרדיפה אחרי העושר בלי אושר, אין זכות לעמנו לראות בארץ זו ארצו ונחלתו. כבר נתנסינו בהעדרותנו הממושכת מן הארץ הזאת, (כ-2000 שנה) בה השתלטו אחרים על הארץ ותובעים זכות בלעדית עליה, תוך כפירה בקשר של עמנו לארץ זאת. הבה נראה בחג הפסח, לא רק חג של מצות, אלא מועד להתחדשות ולצמיחה ונספר שוב ושוב ביציאת מצרים כדי לשמר את עברנו ולבל ניטוש את ארצנו ונפקיר אותה לזרים, גם אם יש קושי וחשש מפני אויבים אורבים, והקיום בה איננו רווי בשפע, עדיפה היא על כל ארץ אחרת. ויש לזכור את הכלל האומר כי כל הבא בקלות הולך בקלות. עושר ורוחה מדומים הם אשליה.
הנס וההסתמכות עליו גולת הכותרת של חג הפסח הם הנסים והנפלאות שעשה הקב"ה לישראל במצרים וזה קבל ביטוי בדברים של אחת המקראות שבהגדה של פסח שכותרתה : על אחת כמה וכמה שם אנו מונים את הטובות שעש לנו הקב"ה : שעקרם הוא במעשי הנסים והנפלאות שעשה הקב"ה לנו כדי להוציאנו ממצרים לשם ירדנו מארצנו ברצון. זה מתחיל בהוציאנו ממצרים וּבַשְּׁפָטִים שעשה למצרים ולאלהיהם העביר את עמנו בים ביבשה והכניסנו לארץ ישראל היא ארץ המובטחת שבה נבנה בית הבחירה הוא בית המקדש שבא במקום המשכן. לכן חג זה מצטיין במעשי נסים שעשה הקב"ה במצרים ובדרך לארץ המובטחת לאבותינו ולנו. אלא שאין לשכוח את תלאות המדבר ויכולת ההשרדות של עם שזה עתה נהיה לעם, יכולת הקיום במדבר הצחיח והקשה במשך ארבעים שנה. אומנם נשמע הדבר כאילו העם מסתמך על הנס לגאולתו, אך בפועל ההסיטוריה למדה את עמנו לסמוך על עצמו ולפעול לפי המדרש של האמירה: ה' ילחם לכם ואתם תחרישון - בעניין זה העם למד כי ה' ילחם לנו אם נחרוש בעצמנו , נעשה למען עצמנו ולא נצפה שהקב"ה יעשה (ילחם לנו) בשבילנו. כאן המקום גם להבהיר את משמעות הנס בימינו. ודבר ראשון לנסות לתת תשובה לשאלה מדוע לא מתרחשים נסים כאלה בימינו? לא מצאתי תשובה חד-משמעית לשאלה זו, אלא רק הסבר על פרוש הנס. הנס לפי הפרוש הוא מעשה או אירוע יוצא דופן שלא נראה כנעשה בדרך הטבע. זה דומה ליולדת שאיננה מצליחה ללדת את ילדה בדרך הטבע והרופאים מולידים אותה מן הדופן (מן הצד) . אפשר לאמר כי הנס הוא אירוע שחייב להתרחש אך הוא שלא בדרך הטבע. זה אשר הקב"ה עשה כאשר ראה את נמצא בצרה הוא גרם לכך שיתרחש דבר החורג מדרך הטבע כדי להביא לעם תשועה. ניתן לאמר כי מצבים כאלה התרחשו לעמנו כעם או לבודדים ממנו כבודדים בתקופות שונות החל מיציאת מצרים . עצם השרדות עמנו אחרי כל ההתנכלויות הבלתי פוסקות שעברו עליו הן בימי המן הרשע ולאחר מכן בתקופת האינקויזיציה ובימי חשכת האנושות בימי היטלר ימח שמו וזכרו, ועצם עמידת קומץ מן העם בשנת תש"ח מול צבאות עודפים, מהווים מעשי נסים ונפלאות החורגים מדרך הטבע ואין לכך הסבר מניח את הדעת. אלא שכאן העם לא הסתמך כי יקרה הנס לפי ההגדה של פסח, אלא שהנס היא יכולת העם בצורה יוצאת דופן לקום לתחיה ולחיות. כאן המקום להביא את דברי הרמב"ם שאמר: צריך להזהר מעושי נסים ונפלאות, הרוצים לשנות את סדרי בראשית או לשנות את מנהגו של עולם. (במלים אחרות לעשות מעשי נסים ונפלאות) למעשה ניתן ללמוד מדבריו שהלהיטות אחר מעשה פלאים, איננה נס ואסורה על-פי ההלכה.
עובדי עבודה זרה היו אבותינו ההגדה מביאה את הסבה הָעִקָּרִית ליציאת ישראל ממצרים, כי אם היו אבותינו וצאצאיהם היו נשארים במצרים היו נטמעים שם ושוב לא בני ישראל לא היו לעם ישראל שנבחר להיות עם השם (עם סְגֻלָּה) המסוגל לקבל את התורה ולקים את כל הכתוב ללא שינויים שיהפכו אותה לתורה אחרת . (הרי דבר השינויים בתורה נעשה על-ידי מולידי הנצרות ששינו את הכתוב בה ועשו להם תורה חדשה שקראו לה הברית החדשה שבאה במקום הברית הישנה -היא התורה) . כאשר אנו מאמצים תורות אחרות ומיד חלקים מבני עמנו ממהרים להשתעבד ל"תורות" שלצערינו חודרות או מוחדרות מדי פעם לתוכנו כאשר סיסמתן היא ל"הושיע" נפשו של האדם. תורות אלה הן העבודה הזרה שעבדו אבותינו ואימה על קיומו כעם.
כשבא הקב"ה להוציא את ישראל ממצרים היא עשה זאת בעצמו לא על-ידי מלאך ולא על-ידי שרף ולא על-ידי שליח, ולמרות שהקב"ה הכל יכול, בכל זאת שואלים : איך הבחין הקב"ה בין בני ישראל לבין המצריים ופסח עליהם, למרות שבני ישראל היו שקועים בארבעים ותשעה שערי טומאה (משנה פסחים פרק י'). עד כדי כך שאילו היו נשארים עוד רגע לא היו מצליחים לצאת ממנה. בעניין זה נאמר עוד כי: טען שָׂרוֹ של מצרים, המלאך עוזא בשעת קריעת ים סוף: אלו עובדי עבודה ואלו עובדי עבודה זרה למה הנך מעביר אלה מפני אלה?, למרות שכמעט (בני ישראל) מרדו במשה, כפי שנאמר ביחזקאל כ' ח': (וימרו בי ולא אבו לשמוע לי איש את שיקוצי עיניהם לא השליכו. ואת גלולי מצרים לא עזבו . ואומר לשפוך את חמתי עליהם. לכלות אפי בהם בתוך ארץ מצרים) שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך ואשר בשמך לא קראו) . השיב לו: יצרתי את עמי באהבה, והאהבה מכפרת על החטא שנעשה באונס, או בשגגה. דברים אלה מלמדים כי מה אנו שנתרגז על דה ועל הא ונאמר לעולם לא נסלח, אם הקב"ה בכבודו ובעצמו,מחל לישראל על שמרדו במשה ושכחו את הנסים והנפלאות שעשה להם בהוציאו אותם ממצרים, מה אנו שלא נסלח ולא נכפר על מעשה זה או אחר שֶׁחָטָא מאן דהוא כלפינו, ונעמיד פנים זועפים כלפיו, בעוד ידינו אינן נקיות דַּיָּן. מוטב ליטול קורה מבין עינינו תחלה, בטרם נטיח אשם בזולתנו. ונדע להאזין לשועת אחים וחברים ולהושיט יד סועדת.
נִכְנַס הַחַג,יֵשׁ שִׂמְחָה וְגַם עֶצֶב לֹא הַכֹּל מַטִּים אֹזֶן בְּרוֹב קֶשֶׁב לְאַנְקַת הַדַּל וּלְצַעֲקַת הָאֻמְלָל לֶעָנִי וְלָרַשׁ שֶׁנִּשְׁתַכְּחוּ כְּלָל וּכְלָל נְדַקְלֵם הָא לַחְמָא עַנְיָא בְּקוֹל נִקְרָא לְכֹל דִּכְפִין שֶיֵיתֵי וְיֵכוֹל וּנְסַפֵּר לוֹ מַדּוּעַ כַּךְ וּמָה נִשְׁתַנָּה בְּעוֹד אָנוּ זוֹלְלִים מָנָה אַחַר מָנָה עַל כֵּן חַיָּבִים אָנוּ לִבְדוֹק כַּוָּנוֹתֶינוּ עָלֶינוּ לִבְחוֹן הֵיטֶב אֶת מַעֲשֶׂינוּ בְּטֶרֶם נַטִּיחַ לַשַּׁוְא אָשָׁם בְּזֻלָּתֶנוּ כִּי אֵין אָדָם נָקִי מְחֶטְא וְאָשָׁם יִבְחַן מַעֲשֶׂה זֻלָּתוֹ בְּמַעֲשֶׂהוּ גָּם כְּדֵי לְהִוָּכַח שֶׁהוּא אֵינוֹ שֶׂה תָּם יוֹדֵעַ אֱמֶת לְעַוֵּת וְלוֹמַר לַהְדָּ"ם וְאֵינוֹ דּוֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ כַּמְצֻוֶּה הוּא יֶאֱשַׁם וְמָהֵרֹ עַל זֻלָּתוֹ יְחַוֶּה 