שישה מיליון קורבנות שואה נותנים רשות למנהיגים לפתח פרנויה כלפי איום השמדה חדש. הגרעין האירני, כך מנהיגינו - הוא איום אמיתי על מדינת היהודים. ולמרות זאת, יש מחלוקת חריפה על נקודת ההתייחסות לאיומי הצורר מטהרן.
ניתן לזהות שלוש קבוצות. כל אחת מהקבוצות מכילה אנשי ביטחון לשעבר, פוליטיקאים, וכמובן, הכי גאונים - עיתונאים. המסר הראשי שמפיצים אנשי הקבוצה הראשונה: "כל האופציות על השולחן". אלה מזוהים כתומכי תקיפה אם הסנקציות הכלכליות לא יעזרו. דעתם של אנשי הקבוצה השנייה דומה - רק הניסוח אחר: אירן גרעינית = בעיה עולמית. מהסיבה הזאת, ישראל לא צריכה להוביל. בקבוצה השלישית יש את הרופסים. המסר: גם אם אירן תתגרען - אין כאן שום סכנה, מפני שהמנהיגות האירנית רציונאלית. הם כמובן נגד תקיפה. חלקם יוסיפו שהמצוקה החברתית מאיימת ומסוכנת יותר.
כמי שעוקב אחרי הדיווחים והדעות, שמתי לב לאבסורד: מתנגדי התקיפה מתעבים את השימוש שעושים התומכים בשואה. מבחינתם, השואה חד-פעמית, ואסור באזכורה לקדם מסרים. מדובר במניפולציה מאוסה, שנוגעת בעצב הכי רגיש של רבים מאיתנו. בשורה התחתונה -
אחמדינג'אד זה לא היטלר, ועצם ההשוואה היא זילות השואה.
כשמתקרבים אל הפרצופים האלה, מגלים משהו מעניין. בוויכוח אחר בחברה הישראלית בנושא המסתננים מאפריקה, כדי לשכנע אותנו להתנגד לגירושם, הם מזכירים לנו את ה-ניחשתם נכון, השואה. תומכי הגירוש, כך הם מאשימים - שכחו את התקופה שבה יהודים נרדפו וחיזרו על הפתחים כדי לקבל פירור הגנה מהנאצים. הם כמובן לא רוצים לראות את השחורים בסביבתם - בשביל זה יש את הגב השפוף של החלשים. אבל המוסר היהודי - במיוחד אחרי השואה - מחייב אותנו לתמוך בעמדתם.
אני לא יודע מה איתכם. אותי, האנשים האלה מגעילים.
