הציבור הערבי בישראל נכנס אף הוא לתקופת "אביב" פוליטי, אך זהו "האביב השחור". זהו מושג עונתי המביא אסונות פוליטיים מזה שישים וארבע שנים. אין כאן עניין של "צדק" ישראלי מול ערבי או להפך, אלא מצב שבו השמחה של צד אחד היא היגון של הצד השני. מי שמתעלם מכך הוא בת-יענה ומי שחושב לכפות שמחתו על יגון זולתו הוא חסר רגשות והבנה פוליטיים. הרבה עבודה פוליטית, חינוך והבנת האחר חייבים להיות מושקעים בבעיה הזו כדי שהפער בין שמחה ליגון לא יתרחב, חס ושלום, לתהום דמים שאין ממנה חזרה.
בין "יום האדמה" (ה-30 במרס) לציון "מלחמת ששת הימים" עובר "יום הנכבה" ("יום העצמאות" הישראלי) - כשבתווך גם עולה "יום השואה", ואז צריכים הערבים בישראל ושאר הפלשתינים לזכור ולהזכיר לעצמם לאיזו ביצה נכנסו ולחשוב כיצד לצאת ממנה בשלום ולא להרגיז יותר מדי את השכנים הציונים, שחלק לא מבוטל מהם אפילו אינם דוברי "עברית".
כאשר בארץ ישראל פורחות הכלניות האדומות והרקפות הסגלגלות, הרי שבין יריחו לגליל, ועד מחנות הפליטים העולמיים, נפערים פצעי וזיכרונות העבר. ביום שמהגרים סלאבים רוקדים ומשתכרים בישראל במסגרת ה"חג שעושים על האש", הרי שב"עדוושער רואד" בלונדון שואל אחמד בן ה-22 את סבו: "איפה נולדת בדיוק? איפה זו העיר עכא?" ואחר-כך פולט בתקווה: "מתי נחזור לשם?"
כשינקו מרומניה וולדימיר מאוקראינה צופים בחידון התנ"ך (כמו שחתול מסתכל בלוח השנה...) בטלוויזיה הישראלית ב-ה' באייר, הרי שעבד וסמירה צועדים בהפגנת ה"נכבה" בגליל או ב"משולש" הצפוני. כשיהודים מכינים הכנות אחרונות ל"חג החירות", הוא חג הפסח, הרי שהבדואים חווים שוב ושוב את "יום האדמה" שלהם בביתם החי, הנושם והבועט, שמשום מה נמצא עשרות שנים רבות על גבי אדמות של "כפר בלתי מוכר".
ובין "יום האדמה" ל"יום הנכבה" נופל "יום השואה" היהודי שבו הערבים והפלשתינים "צריכים להבין" למה הייתה "נכבה", מדוע עליהם "לחגוג" את "יום העצמאות" הזה ומדוע עליהם לשיר בו המנון זר ומנוכר, ולבסוף גם לעמוד בצפירה של אותם "ימים נוראים". וכמובן שעל הערבים לקלוט כי אירועי "יום האדמה" לא היו גזל אלא "פיתוח
הארץ" ומי שמתנגד לכך הוא "קיצוני" ואינו ראוי ל"זכויות" תושב ואזרח ב"מדינה הדמוקרטית היחידה במזה"ת". ושכחתי לציין כי לפני "יום הנכבה" יש גם "יום נכבה קטן" - יום הטבח בכפר דיר יאסין.
ולבסוף - כשהקיץ מוציא את קרני החימום שלו, שמחים בית ישראל בחג השבועות התורתי וה"יהודים החדשים" חוגגים את ה"חג החקלאי" שלהם, אז ביו"ש וברצועת עזה, המכותרות תיל ומי-ים מלוחים, עדיין מלקקים את פצעי 45 שנות כיבוש שלא הסתיימו.
פיוס פוליטי ואזרחי אז רבותיי הנכבדים, קרוב לשישים וארבע שנים - עם שלושה פצעים עונתיים שלא הגלידו, חיים ערביי ישראל והפלשתינים בכלל את "האביב השחור" כתקופת אסונם בזמן שזו היא בדיוק תקופת שמחתם של אלה הדורשים מהם "נאמנות למדינה". אני פסימי מאוד ביחס להצלחת הכובשים ושותפיהם - המהגרים הסלאבים והאירופים, להשכיח מאותם קרבנות ה"נכבה המשולשת" את אסונם ולשכנעם לשמוח ביום יגונם.
במה שלא הצליח אחשוורוש לעולל ליהודי ממלכתו (לשמוח ביום ביטול גאולתם) בוודאי שלא יצליחו נתניהו, ליברמן, ברק וה"כוכב החדש" מופז לעשות זאת לפלשתינים משני צידי ה"קו הירוק". הדרך לשלום אמיתי איננה עוברת דרך כפייה לאומנית ו"ממלכתית", אלא בגיבוש אמות-מידה של מחשבות חדשות לפייס פוליטית ואזרחית את אלה שיום השמחה של האחר הפך ליום יגונם.