עיניים להם ולא יראו

מאות אלפי ישראלים נסעו השבוע לטיולים, אחרי שרבבות בילו את ליל הסדר בבתי מלון בארץ ובחו"ל. הדוחות הכספיים שהתפרסמו בשבועות האחרונים מגלים, כי המכירות בקניונים עלו בשנה שעברה. ישראל מדורגת במקום ה-14 בעולם במדד האושר של האו"ם שפורסם השבוע (וזכה להצנעה בתקשורת הישראלית). הצמיחה הצפויה השנה למשק הישראלי היא 3% - יותר מאשר ברוב המדינות המפותחות. ואילו האבטלה היא בערך 6% - פחות מאשר ברוב המדינות המפותחות. אז אולי לא כל כך רע פה, כמו שמנסים לשכנע אותנו? אז אולי המחאה החברתית נופחה לצרכים פוליטיים? אז אולי הדיבורים על חזרתה של המחאה בחודשי הקיץ, הם ניסיון ליצור נבואה שתגשים את עצמה? ודאי שיש פערים, ודאי שיש הרבה מה לתקן - אבל באותה מידה ברור, שאם רק תפקחו את העיניים ותסתכלו סביב (כמאמר השיר של נעמי שמר), יתברר לכם לא רק ש"נגמר החורף ונכנס אביב", אלא גם שהרבה יותר טוב לנו מכפי שמספרים לנו.

השבוע פרסמנו החלטה של נשיא בית המשפט העליון, לפיה העובדה שצד למשפט הגיש תלונה נגד השופט ונציב התלונות קבע שהיא מוצדקת, אינה עילה לפסילתו של אותו שופט. החלטה תמוהה, בלשון המעטה. האם אשר גרוניס אינו רואה את המובן מאליו - ששום אדם אינו יכול להיות אובייקטיבי כלפי מי שגרם לו לחטוף על הראש? האם גרוניס מתעקש לעצום את העיניים כמו קודמיו, ולטעון שהשופטים הם על-אנושיים וכמעט מלאכים? האם כך הוא חושב להחזיר את אמון הציבור במערכת המשפט?

בשנות ה-60 כתב אפרים קישון פיליטון על הצנזורה, המורה לעיתונים להימנע מציון העובדה שדוד בן-גוריון חגג את יום הולדתו ה-73. עורכי העיתונים טוענים: "אבל בכל אנציקלופדיה כתוב מתי הוא נולד!" והצנזורה משיבה: "אבל לא כתוב בן כמה הוא". יובל אחרי, הנהלת בתי המשפט מאמצת את אותה מדיניות אך במהופך. בעוד בקורות החיים של השופטים מצוינת שנת לידתם, היא אינה מופיעה בקורות החיים של השופטים - למרות שכתוב מתי הם סיימו תיכון. שנת הלידה של עובד ציבור היא מידע רלוונטי, ודאי כאשר מדובר בשופטים/ות המחויבים לפרוש בהגיעם לגיל 70. אבל בהנהלת בתי המשפט עוצמים את העיניים לא רק כלפי החובה כלפי הציבור, אלא גם כלפי המאה ה-21 ודבקים בתפישות פמיניסטיות (או שמא דווקא שוביניסטיות) לפיהן אסור לשאול אישה בת כמה היא.

שני סיפורים בתקשורת על פסח צדו השבוע את עיני. האחד: הסיפור ב-ynet ובקול ישראל על פלוגה שנאלצה לאכול בליל הסדר מצה ונקניק בלבד, משום שהמשגיח הורה לזרוק את כל האוכל. השני: סיפורו הגאה של גולש באתר mako, כיצד הצליח לקנות בשופרסל ביסלי חמץ למרות סירובו של הסניף למכור אותו. המשותף לשני הסיפורים הוא הבורות המוחלטת בנושאי יהדות שמפגינים כותביהם, וחמור מכך - הביטחון של אותם אמצעי תקשורת שהם יודעים הכל, ולא צריכים לבצע בדיקה מינימלית של עובדות כפי שמתחייב מכללי האתיקה הבסיסיים ביותר. אם היו פוקחים את העיניים, או מבקשים ממישהו שיאיר את עיניהם, הם היו מגלים ששני הסיפורים מופרכים מן היסוד. המשגיח הצה"לי הורה לזרוק את האוכל, לא בגלל פסח אלא משום שהוא חומם בשבת ומכאן שהוא אסור באכילה; מי שעבר על הפקודות היה מי שחימם את האוכל, ולא המשגיח שמילא את תפקידו הצבאי והדתי. ואילו הגיבור שקנה את הביסלי, למעשה גנב אותו מאותו ערבי שקנה את החמץ של שופרסל, בעסקה שיש לה תוקף משפטי וחוקי לא פחות מאשר הלכתי. אבל ככה זה כאשר אמצעי התקשורת שלנו מגיעים ליהדות: הלעג מהווה תחליף לידע, הבורות מהווה תחליף לאתיקה.

רעייתי ביקרה השבוע בתערוכת הפרח הבינלאומית בחיפה וחזרה מלאת חוויות - וגם עם פנים אדומות וחשש למכת שמש. בכניסה, סיפרה לי, היו מאבטחים וסדרנים שווידאו שרק מחזיקי כרטיסים ייכנסו בצורה מסודרת. אבל בהמשך השתרכו תורים ארוכים לפני כל ביתן, בלי שום הכוונה והשגחה, וכך יכול היה כל דיכפין לעקוף ולהיכנס מהצד. התוצאה: 70 דקות בכניסה לאחד הביתנים ואותן תופעות פיזיות שהזכרתי. אם המארגנים היו מואילים בטובם לפקוח את עיניהם, הם היו רואים מיד שנוצרת בעיה ואז היו עושים שני דברים: שולחים סדרנים להבטיח שהתור יישמר, ומחלקים מים למי שעומדים בשמש הקופחת. אבל כנראה שכל מה שעניין אותם היה ההכנסה הכספית, ומכאן והלאה - זו בעיה של המבקרים.