פעם היו פה מפעלים לשוקולד: ליבר (רענן), צ.ד, אופנהיימר. "על כל לשון ליבר תמיד ראשון" הייתה סיסמא מפורסמת בשנות ה-70 של המאה הקודמת. מפעלים אלה התמזגו בתעשיות הגדולות והאימתניות. השוקולד המקומי הפך אט אט לנחלת המפעל הגדול והממותג, עלית. כיום, צומחים להם בתי חרושת מקומיים עצמאיים לשוקולד, שוקולד בוטיק. ובמקביל נעים ארצה באין מפריע שוקולדים תוצרת חוץ במחירים שווים לכל נפש. לעתים אף זולים יותר מהתוצרת המקומית.
שוקולד חלב מפנה את מקומו לשוקולד המריר, הבריא יותר יש טוענים. והאין בכך אלגוריה למצב האומה? מתוק הופך למר? מקומי מפנה מקומו לזר? תעשיה מקומית ותעסוקה מפנים מקומם לכלכלה גלובלית? הבונבוניירה של פעם הפכה לקופסה יפה המכילה קמצוץ מתקתק במחיר עתק. אם בעבר היו חבילות השי המתוקות מכילות שוקולד תוצרת הארץ הרי שהיום מלבד האריזה המקומית כל התכולה הינה תוצרת חוץ.
כל תפוח שווה זהב מחיר הקוטג' יקר פה יותר מלונדון. על זה מחינו ונדמנו. מחירו של תפוח הזהב, תפארתנו, יקר פה יותר מלונדון. על זה לא מחינו ובודאי אף לא נמחה. הלו, זו תעשיה שלנו, פאר היצירה שלנו, מושא גאוותם של הרבה ישראלים, רבים מאבותינו. אם על כך לא נקום, אזי באמת אבדה תקוותנו. התפוז שלנו מוכר בכל העולם. אני זוכר שבמסגרת חילופי נוער מגרמניה התארח בביתנו דיטר. הנער התפלא לראות קערה עמוסה בתפוזים על השולחן. אצלנו קונים אחד, אמר. בביקורי בקלן הבנתי שמחירו של תפוז אינו מאפשר להחזיק קערה עמוסת תפוחי זהב בבית. כל תפוח שווה זהב שם.
ונכון שיש כאן תפוזים בשפע, ובילדותי היינו גונבים תפוז אחד או שניים בטיולים בין הפרדסים, התפוזים היו גם כלי נשק במלחמות הילדות. והיום לשלם יותר על תפוז שלנו? הרי בסופו של דבר נייבא גם אותם מספרד. אחד הסמלים הישראלים, התפוז, אותו תפוז שהובל על גבם של בהמות המשא לנמלים ליצוא אובד לנו מבלי לשים לב. התפוז אינו הקוטג'. התפוז הוא סמל, התפוז הוא אנחנו, התפוז הוא מי שהיינו ומי שנהיה.
הירוק מפנה את מקומו לאפור ואז השתנה הטעם שלנו. תפוז הזהב התחלף בג'אנק פוד המהיר, פאר היצירה הזרה. כי זה קל יותר לאכול ולנגב מאשר ללכלך את הידיים בקילוף תפוז. לפתע גם חסרים לנו ויטמינים. אז קונים אותם בכמוסות, בטיפות ובמשקאות. זה זול יותר? ברור שלא, אבל זה הרבה יותר נח. וזה עושה טוב בעיקר לתעשיות הפרמצבטיקה. אלה האחרונות מאושרות מכך, מייצרות וממציאות מיני מוצרים בעטיפות שונות המותאמות לכל גיל. את התעשיות האלו לא נוכל לחסל, הן ישרדו מכח הכסף שבכיסן, מכח ההון שבו הן משמנות.
ארץ זבת חלב ודבש היית. עודני זוכר את חצר הבית בשכונת מונטיפיורי בתל אביב בה גידל סבי, שלום אורבוך ז"ל עצי פרי. הכל היה בבית. רצית לימון? שסק? שזיף? תפוח? רק תקטוף, תשטוף ותאכל. היו חצרות כאלה לרוב ומאחת החצרות נהגנו לגנוב פיטנגו. אין כאלה היום אפילו בשוק. החצרות הללו הופכות לבנייני בטון רבי קומות, הירוק מפנה את מקומו לאפור.
פיתוח וקידמה מבורכים הם. אולם כשאלה באים על חשבון הירוק, במקום הגאווה המקומית ולשם תאוות ממון הרי הם פסולים. אף אלה שעודם מתגוררים בבתים של פעם עם חצרות בהן גידלו בעבר עצי פרי וירק אוחזים בקרקע על-מנת לזכות בעוד שטח ותו לא.
