לסופרת נעמי רגן יש טענות לכל העולם ואשתו. סליחה, כמעט לכל העולם ואשתו: לפי נעמי רגן, היא צדקת תמימה שנפלה קורבן לקונספירציה חרדית בשל דעותיה האנטי-חרדיות. לקונספירציה הזו היא מצרפת את השופט יוסי שפירא, ואף מגדילה וגוררת לתוכה את הבחירות הקרובות לתפקיד
מבקר המדינה. ואת כל זה היא עושה על שערו של "7 ימים", תוך שהיא נהנית ממראיין מפנק שכנראה לא ממש טרח לקרוא לעומק את פסק הדין בעניינה של רגן.
בחודש דצמבר שעבר קבע שפירא, כי רגן העתיקה מהסופרת החרדית שרה שפירו קטעים משמעותיים שלאחר מכן הופיעו ברב המכר שלה, "ואל אישך תשוקתך". 92 עמודים של פסק דין כתב שפירא, ובהם טבלה מפורטת של הקטעים המועתקים העיקריים והצבעה דקדקנית על ההעתקות בעיצוב הדמויות. ומה שאולי מהווה את גולת הכותרת: חוות דעת של מתמטיקאי מטעם שפירו, אותה לא הצליחה רגן לקעקע, ולפיה ההסתברות שמדובר במקריות שואפת לאפס.
אבל רגן משוכנעת, כאמור, שהכל קונספירציה אחת גדולה: "היא משוכנעת שבחברה החרדית לא אהבו את העובדה שהובילה את המאבק נגד קווי המהדרין בירושלים, שהיא כותבת ומתבטאת בחופשיות נגד
הדרת נשים - והכריזו עליה מלחמה", כותב עמוס שביט. ורגן עצמה אומרת: "בחמש השנים האחרונות אני מרגישה שיהודים דתיים כמוני הרסו לי את החיים". אז מה אם שפירו החלה במאבק נגד רגן כבר לפני 18 שנים; אל תתנו לעובדות לקלקל קונספירציה טובה.
בגלל הזקן? כאמור, בעיני רגן גם שפירא - שהוא אומנם מזוקן אבל אינו חובש כיפה ובעברו אין שום דבר דתי - שותף למזימה: "נכנסתי בראש מורם לבית ה
משפט המחוזי, ובסוף קיבלתי החלטת בד"ץ. לא פלא שבשס רוצים מאוד שהשופט הזה יהיה מבקר המדינה הבא". שביט מעמת את רגן עם היותו של שפירא "משפטן מוערך ורב מוניטין" כלשונו, ואינו זוכה לתשובה עניינית. כל מה שרגן אומרת הוא, ששפירו בחרה לתבוע אותה בישראל ולא בארה"ב "כי היא האמינה שאנחנו רפובליקת בננות".
רגן אף טורחת לזרוע בהלה בלב כל הסופרים וקוראיהם: "פסק הדין הזה ישמש בעתיד תקדים נגד כל סופר בישראל... אי-אפשר לכתוב שום יצירה בארץ, אם מרחב התמרון כל כך צר". אז קודם כל, פסק דין של בית משפט מחוזי אינו תקדים מחייב. שנית, וזה העיקר: פסק דינו של שפירא מן הסתם יצוטט במקרים דומים, דהיינו כאשר ההעתקה תהיה נרחבת, בוטה ובלתי מקרית.
לא ירצו להיות דירקטורים זה מזכיר לי את פסק הדין בפרשת בנק צפון אמריקה, שניתן לפני כשני עשורים. כאשר בית המשפט חייב את הדירקטורים לשעבר לכסות את כל חובות הבנק (מאות מיליוני שקלים), קמה זעקה: איש לא יסכים להיות דירקטור. זו הייתה שטות בדיוק כמו הטענה של רגן, וגם בדיוק מאותה סיבה: דובר שם על מקרה נקודתי של רשלנות קיצונית במיוחד, כפי שכאן מדובר על מקרה נקודתי של העתקה קיצונית במיוחד. זוהי מן הסתם הסיבה האמיתית לכך שסופרים ואמנים אינם נחלצים להגנתה של רגן - תופעה עליה רגן תמהה ומשיבה בכך שעמיתיה אינם מבינים ש"ההשפעה החרדית נכנסה לבתי המשפט".
כותב שורות אלו מרבה לצטט בספריו המחקריים קטעים ממחקרים קודמים, ואין עם זה שום בעיה. מדוע? ראשית משום שמדובר בקטעים המובאים בשם אומרם, ושנית משום שהיקפם אינו משמעותי. חוק זכויות יוצרים קובע, כי "שימוש הוגן ביצירה מותר למטרות כגון אלה: לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות, או הוראה ובחינה על-ידי מוסד חינוך". בהמשך מגדיר החוק מהו "שימוש הוגן", אך ברור שאין הכוונה להעתקות המקיפות שמצא שפירא. במילים אחרות ועל דרך החיוב: כל סופר שיפעל לפי החוק, אין לו מה לחשוש מקביעותיו של שפירא. אך כפי שראינו, הדיוק והאמת אינם נר לרגליה של רגן. ואם התבטאה באותה מידה של דיוק ואמת בבית המשפט - אין לה מה להתפלא על תוצאותיו של ההליך.