זה היה אחד מחגי הפסח השקטים והנעימים - דיווח הרדיו. המוני בית ישראל בילו בפארקים ובאתרי הטבע - דיווחו העיתונים. מצידי, העדפתי לעקוף את הפקקים, לבלות את רוב הזמן בבית הבלתי מפוקק, להשלים שעות מנוחה ורוגע חסרות.
פסח תשע"ב, דומה, היה הפסח השקט שלפני הסערות, שלא יפסחו עלינו. קודם להן עוד עברנו מימונה, והנה מתחילה ה"שיגרה". מתחילה הספירה-לאחור לקראת הבחירות לכנסת (איך אמר יו"ר הכנסת בראיון? - הן יתקיימו בעוד חמישה חודשים), מתעצמת ההתגוששות הפוליטית הפנימית (
שאול מופז מחמם את מגברי ההתלהמות היצרית), מתקרבת ההכרעה בסוריה המדממת (שתהיה לה השפעה מוחשית על גבולנו עמה), מתקרבות הבחירות לנשיאות במצרים (כנ"ל) ומתחמם הוויכוח בינינו לבין אובמה בשאלת הפתרון - דיפלומטי או צבאי - לאיום הגרעין האירני.
אבל יותר מכל מכינה אותנו התקשורת לקראת "הקיץ החם", שמארגנים לנו פעילי המחאה החברתית. מה שהיה אשתקד יהיה כאין-וכאפס לעומת הצפוי בשבועות הקרובים - מזהירים ה"שמולים" וה"ליפים", תוך שהם מבקשים לנצל לצרכיהם את אהדת השמאל, השליט באמצעי התקשורת השונים.
אין הם מסתירים את כוונותיהם: הפקנו לקחים מאשתקד, והלקח העיקרי הוא שהפעם המחאה תעלה על פסים פוליטיים.
המטרה הפעם תהיה ממוקדת וברורה: הנפת דגלים אדומים (1 במאי קרב והולך) למען קידום הפלת ה
ממשלה הקפיטליסטית, כלשונם, של
בנימין נתניהו. כאילו תחת ממשלה אחרת המצב הכלכלי-חברתי יוטב, אם לא יורע.
אפשר להחליף ממשלה. הן דמוקרטיה לכל דבר הננו, ואם להתפאר - היחידה באזורנו, ואולם אי-אפשר להחליף עם. ויש להודות, שעם ישראל בחלקו הגדול נגרר אחרי ההסתה החברתית, הנשאית תחת דגלים של "צדק חברתי", שעיקר מטרתה הוא העלאת ממשלה אחרת, סוציאליסטית, שאולי לא תצליח לקדם צדק חברתי, אבל להסיג את ישראל מ"חפירות חייה", להכנעתה לכל דרישות הערבים והגורמים הבינלאומיים ולקבלת דרישות הפלשתינים - אולי כן תצליח.
יתר על כן, כל ממשלה אחרת תסיג את הכלכלה אחורנית ותרע את המצב החברתי בישראל. בוודאי ממשלה ששאול מופז ו
שלי יחימוביץ' יהיו בה נותני הטון האידיאולוגי. תחת ממשלה כזו רק יגברו שיעורי העוני, ויבוטלו ההישגים הכלכליים של שלוש השנים האחרונות.
יש לנו יותר מתחושת-בטן, כי עיקר ייעודה של המחאה הקיצית, בסיבוב השני שלה, הוא פוליטי-מדיני-שמאלני-פרופר, תוך ניצול תמימותם של רבבות, שלא לשם כך אמורים להתקבץ אל הכיכרות ואל המאהלים.
המחאה המתוכננת תהיה מלאכותית, אנכרוניסטית, אדומה ונואלת. מחאה במדינה שנמצאת במקום ה-14 בין מדינות תבל, לדעת אזרחיה, במדד האושר הלאומי. מדינה שבה שעורי האבטלה מן הנמוכים בעולם. מדינה, שבה הכבישים מפוקקים מרוב כלי רכב ונופשים (2 מיליון מאזרחיה בילו בפארקים בחג - וטוב שכך - דיווחה קק"ל). מדינה שבה הרשתות הגדולות של מזון, חשמל ושאר ירקות - מפוצצות מרוב קונים שהפרוטה, מסתבר, למרות הקיטורים, אינה חסרה בכיסם.
ומנגד - מדינה, שבה - הבה נודה - כולם "דופקים" את כולם.
רשתות השיווק העלו בפתע את מחירי המוצרים "לרגל החג", האמנים העלו את דרישות התשלום שלהם לקראת יום העצמאות, וכן הלאה וכן הלאה. הכל מעלים מחירים לכולם, הכל אוכלים את כולם, ואחר כך מתייצבים יחדיו בקול נכאים להפגין נגד... המדינה, או ליתר דיוק, נגד רשויותיה.
לא די בכך שאויבינו מאיימים עלינו בטילים, בהתאבדויות, בנשק גרעיני מכל החזיתות החיצוניות, והנה באים ראשי המחאה המלאכותית ליצור בעיות מבית, תוהו-ובוהו, להסיח את הדעת מהאיום הכולל, האמיתי, הפיזי, שמתעצם סביב כולנו כאיש אחד.
מכאן הדרישה שלנו מן הממשלה עצמה: אתם בולמים היטב את הפרובוקטוריים האנטישמיים מאירופה (כולל אותו סופר בעל עבר נאצי גינתר גראס), שרוצים להסיח את דעת הקהל העולמית משפיכות הדמים בעולם הערבי, ולהסיטה לעבר "הכיבוש" וההתנחלויות. באופן דומה ובאותה יעילות, אנא בילמו את דהירת המחירים כלפי מעלה, את תופעת השוד ההדדי (ההתייקרויות השרירותיות) המתרחשת בתוך החברה הישראלית, בחנויות ובשווקים, במצרכים ובמוצרים, ואל נא תיכנעו לתעמולה של ראשי המחאה החברתית, והדיבורים הדמגוגיים בדבר רעב בישראל.
כל זה אינו אומר שאין תופעות קשות של עוני בקרבנו. כל זה אינו אומר שעל המדינה לשבת בחיבוק ידיים ולהפקיר את עיקר הדאגה לשכבות שבמצוקה לידי אירגוני חסד וצדקה, תורמים ורחימאים.
אבל אין סיבה או צידוק לדרישות האגואיסטיות העולות מן האופוזיציה הפוליטית והחברתית, שהממשלה תספק את כל צרכי האזרח, את כל המותרות המופרזות, ואף תקצה לשם כך תקציבים על חשבון המוכנות שלנו לנוכח הסכנות הקיומיות-ביטחוניות.
אנא, הסירו את המסווה מעל פניכם, מתכנני המחאה החברתית - סיבוב שני. דברו אמת לעם באשר לכוונותיכם הפוליטיות. אל תוליכוהו שולל.
