מדוע החרדים אינם עומדים בצפירה מדי שנה נוהגים לטעון כנגד החרדים על זלזולם בזכר חיילי צה"ל ובקורבנות השואה המוכח מכך שהם אינם עומדים בצפירה, עד שאפילו שמעתי בעצמי אחת שצעקה עלי, וניכר שאף בכאב אמיתי ולא מעושה, כי אנחנו החרדים לא מכירים בשואה! כן, זוהי התוצאה של ההסתה התקשורתית שעלולה אף להגיע לשפיכות דמים. איך אפשר לומר שהחרדים לא מכירים בשואה? היה להם פטור מהשמדה? הם לא נהרגו בהמוניהם? היום לא מסתובבים ניצולי שואה חרדים? להם אין דור שני ושלישי השומע את סיפורי הזוועה מהוריהם ומהורי הוריהם?
אצל החרדים קיימות דרכים אחרות להביע את הכאב והאבל עוד לפני קום המדינה, ואצלם אף קיים אלמנט נוסף אותו אין בציבור החילוני - וזו האמונה האמיתית ביכולת שלנו, החיים, להיטיב עם הנפטרים באמצעות לימוד, קריאת תהילים ותפילה לעילוי נשמתם. לדעתם של החרדים, עמידת דום המונית בצפירה היא צורת זיכרון לא יהודית ואלמנט רגשי עבור החיים שאינו מועיל כלל לנפטרים.
יחד עם זאת, רובם מודרכים על-ידי הרבנים לעמוד דום בזמן הצפירה כאשר הם נמצאים בסביבה חילונית כדי לא לפגוע ברגשותיהם וכדי שלא ייראו כמזלזלים. אך כשמצלמות הטלוויזיה נכנסות לתוך החרדים "הביתה" ומצלמות אותם בשעת הצפירה בלב בני ברק והשכונות החרדיות בירושלים זו חוצפה, וגרוע מזה - זו הסתה. אגב, מעניין אם אותו צלם הוא עובד זר או יהודי חילוני המקריב את חובתו הלאומית "לעמוד" על מזבח ההסתה. על הסתה זו
מדבר בכאב העיתונאי החילוני
אמנון לוי בראיון שנתן ל
ירון דקל.
לסיום עניין זה אציין כי אצל החרדים קיים גם קושי נוסף בעניין העמידה בצפירה: קשה להם מאוד ליישר קו עם מנהגי המדינה שהוקמה על-ידי התנועה הציונית אותה הם מאשימים באי-מניעת חלק ניכר מהזוועות וממספר קורבנות השואה בשל המדיניות שהנחתה אותם לשים את מאמצי ההצלה כמשימה משנית ולהתרכז בקודש הקודשים מבחינתם: "הקמת המדינה". משימה שהתבטאה בסיסמה המחרידה: "חשובה עז בארץ ישראל מקהילה שלמה בגולה".
ראשי הציונות אף הגדילו בחטאם כשמנעו מהמידע על מצוקתם של יהודי הגולה להתפשט ואף את המידע על האפשרות להציל המונים בעד כופר נפש, בטענה כי ככל שיישפך יותר דם יהודי, כך תגדל זכותנו לתבוע בתום המלחמה את הקמת המדינה. נושא זה ראוי למאמר משל עצמו והרוצים להעמיק בעניין מוזמנים לקרוא את החוברת
"שרופי הכבשנים מאשימים" מאת הרב משה שיינפלד, חוברת אמינה המגובה במקורות.
האם החילונים ימשיכו לעמוד בצפירה? אני מדמיין את הלך הרוח במדינתנו לאחר פטירתו של ניצול השואה האחרון (אולי לא מיד, אולי חמש עד עשר שנים אחר-כך). אני רואה בעיני רוחי, מתוך היכרות עם אופי העם שלנו, כיצד יועצות חינוכיות בגיבוי פסיכולוגים בכירים ייעצו להפסיק את מנהגי העמידה בצפירה כדי לא לזעזע ולהפחיד את הילדים בעלי הלב החלש. כאשר מישהו ידבר על השואה, הוא יישמע מיושן, משעמם ומאוד לא זורם. לא מאמינים? נסו לבדוק את היחס אליכם כאשר תתחילו לדבר מול אוכלוסיה יהודית-חילונית ממוצעת על גירוש ספרד, על פוגרומים או על חורבן בית המקדש.
אומרים שחרדים מזלזלים בשואה כי אינם עומדים בצפירה, אבל מי שבאמת מזלזל בערכים היהודיים ובהיסטוריה שלנו על כל קורבנותיה הם החילונים (מבלי להכליל). אני זוכר את עצמי, כחילוני לשעבר, שומע כיצד חברי המסורתי עומד לצום בתשעה באב ואני בטיפשותי צחקתי ואף טענתי כאדם צמחוני כי ט' באב הוא יום שחרורם של הבהמות והעופות מהירצחם על גבי המזבח. אני לא אשכח כיצד חברי כעס עלי וטען בפניי שחורבן המקדש מהווה את תחילתה של הגלות ממנה אנו סובלים עד היום. משהו בדבריו חלחל בי, אם כי לקח לי כמה שנים עד שחזרתי בתשובה וקיבלתי גם אני את היום הזה כיום של עצב וצום.
אז מי יזכור את יום השואה בדור שיבוא אחרי פטירתו של ניצול השואה האחרון, כאשר כבר היום מסתובבות בדיחות ילדים על השואה? מי יזכור את השואה כאשר כבר היום נפטרים ניצולי השואה בזה אחר זה, חלקם הגדול בעוני רב מבלי לקבל את הזכויות הבסיסיות המגיעות להם? כיצד יזכרו את השואה בעתיד כאשר כבר היום מצטברות עוד ועוד הכחשות שואה ואנו מחפשים להתרצות על-ידי הגויים ואולי בעתיד אף לקבל את גרסתם בטענה שגם אם הייתה שואה, זה היה ממזמן ולא צריך לשמור על טינה וחשוב לפתוח דף חדש. כבר עכשיו אני רואה מול עיניי את אלו שיטענו את הטענה הקיימת כבר היום, אם כי בהקשרים אחרים, כי צריך לקדש את החיים ולא את המתים. הרבה מאיתנו יתביישו בשואה כפי שהתנועה הציונית התביישה ומתביישת ביהודי הגלותי הישן ויתבעו לפתוח במהרה דף חדש.
מי יזכור? אני שומע את הטענות כלפי החרדים הנלחמים נגד בנייה על בתי-קברות או נגד ניתוחי המתים. מעלי הטענות שוכחים שבניגוד לחילוני הממוצע, החרדים אינם נאבקים או נעצרים עבור ממון או רווח אישי. הם נלחמים עבור כבודו ושלומו של הנפטר. הם לא עומדים דקת דומייה ופוטרים את עצמם מאחריות. הם נעצרים ומקבלים מכות עבור כבודו של הנפטר אותו לא הכירו מעולם, אך כמו שהיום מרבים לטעון אנשי מרצ ודומיהם כי ישנם אנשים "חשוכים" המקדשים את המוות במקום את החיים, כך יגידו בעוד דור או שניים על אלו שיזכירו חלילה: "שואה".
זה מול זה כאשר קראתי בעיתונים לפני כמה שנים על האחוזים המפחידים של הישראלים שגדלו בארץ, חלקם משכילים, שאינם יודעים את מילות ההמנון ואף אינם יודעים פרטים בסיסיים הקשורים בהקמת המדינה, יצא לי לשמוע טענה יפה, כי כאשר רוצים לקצר את ההיסטוריה ולהתחיל אותה מלידתה של התנועה הציונית, אז אפילו את ההיסטוריה קצוצת השורשים ישכחו בשל המחסור בבסיס.
לעומת זאת, מסופר כי באחד ממסעותיו של נפוליאון, כשעבר ליד אחד מבתי הכנסת ושמע את בכיים של היהודים, התבקשו עוזריו להסביר לו את פשר הדבר ואז נודע לו כי באותו יום ממש חל תשעה באב והיהודים בוכים על חורבן בית המקדש. כששמע זאת נפוליאון, הוא הכריז מיד כי עם הזוכר וחי את עברו ימשיך לעד לחיות את עתידו.
אז כיצד זוכרים? כאשר למדתי לבגרות בהיסטוריה, חרשתי ים של חומר ואחרי המבחן שכחתי כמעט הכל. למדתי כי רציתי להצליח, למדתי כי רציתי אולי גם לדעת, אך לא חייתי את המציאות ולכן התקשיתי לזכור. אני זוכר שאמרה לי פעם אשת רוח חילונית, שאף ניהלה בעברה את אחד מבתי הספר בבאר שבע, כי בית הספר הוא מקום לימוד כושל כיוון שאיננו מאפשר לתלמיד לחוש ולחוות את אשר הוא לומד.
היהודי החרדי הממוצע בולע ספרים מגיל צעיר. חנויות הספרים מציפות את הרחוב החרדי וסיפורי הצדיקים מופיעים בצורה נגישה בהוצאות שונות ליעדים שונים (בין למבוגרים ובין לילדים). מתוך הערצה לגדולי ישראל בכל הזמנים, החרדי קורא את סיפורם ומתוודע דור אחר דור לעלילות הדם כפי שהן מתרחשות בסביבות הצדיק של אותה תקופה וכיצד נוהג הצדיק להתמודד מולן. הוא קורא על הצדיק דון יצחק אברבנאל ודרכו הוא חי את גירוש ספרד, הוא מתרשם מגדולתו ולומד כיצד קמו לעם ישראל אנשים גדולים וראויים לחיקוי יותר מכוכבי הריאליטי (מבלי לזלזל בהם חלילה). החרדי מתחקה אחר סיפורם של גדולי התנאים הקדושים בין בספרי הצדיקים ובין בלימוד הגמרא, וחי אותם ואת חיי הפוסקים השונים דרך קיום פסיקתם ודרך התעניינות במנהגי הזולת החי על-פי פסיקתם של גדולים אחרים.
אני זוכר שקראתי בתחילת דרכי הדתית ספר שנכתב בצורה קלילה לילדים ולנערים, כמדומני בשם "ימי שמונה", שם מסופר בשפה פשוטה על חיי נער יהודי בתקופת המכבים וכך למדתי על תקופה נפלאה זו דרך עיני אותו נער, אותו ליוויתי לאורך קריאתו של הספר ובכך הזדהיתי יותר ויותר עם דמותו ועם התקופה בה הוא חי. ספר זה דרבן אותי בתחילת הדרך להמשיך ולקרוא עוד ועוד.
כמו-כן, נכתבו ספרים רבים על חוכמת הנשים והנשים בתנ"ך, וכך אנו מגלים את הכבוד הגדול של תורתנו לאישה ומבינים כי כל הסיפורים על הדרת הנשים ביהדות פשוט אינם נכונים.
יש סיפור על אדם חילוני אחד שלא קיבל את הכבוד הראוי לו מילדיו, אשר פנה לאחד הרבנים לאחר שראה את היחס המיוחד אותו הוא מקבל מצאצאיו. כאשר הוא שאל את הרב כיצד זוכה ליחס זה, ענה לו הרב כי אצל החילוני מקובל שהאדם הגיע מהקוף, לכן ככל שהדורות יותר קדומים, כך האנשים פחות ראויים ודומים יותר לקופים. אצלנו, לעומת זאת, יודעים לכבד את הזקנים, שהרי ככל שהדור קדום יותר, כך הוא קרוב יותר לתנאים ולאבות הקדושים. זה אולי נשמע קצת מצחיק, אך חיים שכאלו הם הם השומרים על הזיכרון ועל הקשר עם הדורות הקודמים.
בשנים האחרונות יצא הספר המפורסם "אל תשלח ידך אל הנער" מאת הרב הראשי של תל אביב והרב הראשי של ישראל לשעבר, הרב ישראל מאיר לאו. ספר זה נהיה להערכתי לרב-מכר ודרכו ניתן ללמוד על חייו בשואה ועל השואה עצמה. ההזדהות עם מחבר הספר כרב נערץ (גם על-ידי החילונים) בתוספת הקריאה על קורות חייו בשואה, היא השיטה המנצחת ללימוד התקופה, אך מי יכיר את
הרב לאו ומי יקרא את סיפורו בדורות הבאים אם לא הציבור החרדי הקשור בעבותות של אהבה אל רבני העבר, דרכם הם חיים את ההיסטוריה היהודית כולה כולל השואה?
