השבת אנו קוראים את פרשות תזריע ומצורע העוסקות בנגע הצרעת. הצרעת, בשונה ממחלות פיזיות אחרות, מוגדרת בתורה כנגע רוחני שיש לו ביטוי פיזי. הצרעת היא עונש הבא לאדם המדבר לשון הרע. אם תרצו, מדובר יותר בתמרור אזהרה מאשר עונש, הקורא לאדם לשוב ולתקן את אשר עיוות בכוח פיו.
סוגיית לשון הרע ביהדות היא אחת הסוגיות החד-משמעיות והברורות ביותר. זהו איסור חד ומוחלט, ולא זו בלבד, אלא שהוא אף נמצא בראש האיסורים. הרמב"ם כתב ש"אמרו חכמים: שלוש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא - עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים; ולשון הרע כנגד כולם" (הלכות דעות), ובכך העמיד את המאבק בלשון הרע במקום העליון והראשון. ואכן, כל המחפש דרך להתקדם בעבודת ה' וביראת שמים, ייטיב אם יבחר בדרך זו, והאיש החפץ חיים ואוהב ימים לראות טוב -נוצר לשונו מרע ושפתיו מדבר מרמה. אין מסלול משמעותי יותר מאשר התעלות רוחנית מתמדת בתחום איסורי לשון הרע.
יחד עם זאת, כמו בכל נושא הלכתי אחר, לעיתים נוצרת התנגשות בין האיסור המוחלט לבין מציאות החיים המורכבת גם מאיסורים אחרים. לדוגמה: בד-בבד עם "לא תלך רכיל בעמך" אנו למדים על החובה "ולפני עיוור לא תתן מכשול". איך אפשר לגלות את אוזנו שמי שהוא עומד לעשות עימו עסקים איננו אדם ישר, מבלי לעבור על איסור לשון הרע? כיצד איסור לשון הרע מתיישב עם איסור "לא תעמוד על דם רעך" הקובע, כי אנו חייבים לעמוד לצד מי שנפגע שלא בצדק מאלה שיש כוח בידם לעשות זאת, ולהתמודד עם העוול (גם אם הדבר כרוך בפעולות הנראות כפוגעות בעקרונות ההלכה של לשון הרע)?
ההלכה אינה מפקירה את העולם
יש לדעת, כי זו היא דרכה של ההלכה - שהיא מאחדת את החובות כולם (ובמקרה שלנו: איסור לשון הרע וחובת הצלת עשוק מיד עושקו), וקובעת את היחסים בין החובות השונות. צריך להדגיש נקודה זו חזור והדגש: דיני לשון הרע לא באו כדי להגן על נבלים! הם באו להגן על אלה שאסור לפגוע בהם, וכן כדי להגן על מספר לשון הרע עצמו, כדי שלא יצטרף לחבורת האנשים המאוסים המכים את חבריהם בסתר באמצעות פיהם ולשונם. עם הנבל צריך להתמודד במלוא העוצמה, ולא להותיר את העולם לעשיית עוול ומרמה.
זהו הבסיס לפסיקותיו של ר' ישראל הכהן מראדין, הידוע בכינויו "החפץ חיים", בתחילת השער העשירי של ספרו, בו הוא מגדיר מצבים מסוימים כ"לשון הרע לצורך". החפץ חיים אינו מסתפק חס ושלום רק באמירה לפיה ישנם מצבים שכאלה, אלא גם קובע את הדרך לעשות כן. הדרך מתחילה בראש ובראשונה משאלת המוטיבציה, ומוטלת חובה על האדם לכוון לשם שמיים ולהתמודדות אמיתית עם הבעיה כמבוא להתפרצות ולפרסום הפומבי, אך אינה עוצרת שם. החפץ חיים מגדיר את המצבים השונים - כגון החובה לנסות ולהתמודד עם הבעיה לפני שמפרסמים אותה לעין כל, ולראות האם ניתן לפתור בדרך אחרת את המבוך. כאשר נוצרת חובה לדבר דברים רעים על אנשים אחרים בפומבי, ישנה דרך מיוחדת לעשות זאת - בהבחנה בין עובדות ובין פרשנות, בדיוק מירבי, בידיעת הדברים ממקור ראשון ולא כ"עד מפי עד" ותנאים נוספים.
ללמוד את היחס בין האיסורים
לא זו בלבד, אלא שלעיתים אמירות אלה נובעות ממקור אחר, והוא "אדברה וירווח לי". לפעמים יש צורך בחבר עימו ניתן להתייעץ על מצבים מביכים, בטיפול פסיכולוגי או באימון, או בעניינים שונים הקשורים בכך. כל אלה הם חלק בלתי נפרד מההלכה, וההלכה מכירה מחד-גיסא בצורך בהם ומתירה אותם, ומאידך-גיסא אינה מפקירה את העולמות הללו לחלוטין אלא מדריכה כיצד יש לנהוג גם בהם.
קריאת פרשות תזריע-מצורע היא אפוא הזדמנות לחידוש הברית המיוחדת בינינו ובין איסור אמירת לשון הרע ומשקלו ההלכתי הגבוה, ואת הברית הקיימת עם אותם תחומים הלכתיים הנראים כמנוגדים לאיסור אמירת לשון הרע, ומתוך כך ללמוד היטב את היחס הנכון בין שני האיסורים, ואת הדרך ללכת בה כדי להיות חפצי חיים, מבקשי שלום ורודפים אחריו.