לפני כ-15 שנה, נסענו שתי משפחות, שלושה דורות, ל"ביקור בית" בפולין, חמי היה שם מספר פעמים קודם לכן, גילה את קבר האחים של העיירה בה נולד וגדל, ועשה יחד עם השלטונות המקומיים שיפוץ בבית הקברות היהודי. ביקור הדור השני והשלישי באתר הנצחה בלב בית הקברות, שם נקברו גם הוריו, היה מבחינתו סגירת מעגל.
לאימי הייתה זו הפעם הראשונה לחזור לעיירה שלה, אחרי שעם השחרור חזרה "הבייתה", משפחתה לא הייתה בין החיים, והשכן הפולני השתלט על הבית כולו כולל החלקה של סבי, סבתי ומשפחתם. כאשר חזרה אמי "הבייתה", בלוית סחבות, הבהיר השכן לאימי שאם היא רוצה לראות את אור היום, תיטיב לעשות אם תיעלם מיד מהעיירה, כאילו פצתה האדמה את פיה ובלעה אותה, והיא רצתה לחיות, אם לא הייתה רוצה לא הייתה שורדת את התופת - ויותר לא חזרה לעיירה אלא כ 50 שנה מאוחר יותר עם כל המשפחה.
הגענה למרכז העיר, אמי מיד זיהתה את החנות שהפעילו הוריה, פגשה בקשישה פולניה, פחות או יותר בת גילה אשר מפעילה היום את החנות והייתה בתם של בעל הנכס באותה עת, הן זיהו אחת את השנייה כמעט ממבט ראשון ונפלו זו על זרועותיה שלזו.
לאחר הפגישה המרגשת, המשכנו במורד השביל אל בית הילדות שלה, מבטים של תושבי המקום, מוזנחים, חסרי שיניים, ליוו אותנו, בבחינת אנו חייזרים שנפלו מן המאדים.
נקשנו בדלת, אמא מיד זיהתה את המבוגר שפתח, היה זה בנם הצעיר של שכניה, אותם שכנים אשר "ירשו" את הבית, וגרשו אותה מהעיר כאשר חזרה אליה לאחר השחרור מהמחנה. הסברנו לו מי אנחנו, הוא היתמם כלא מבין, אך כשהסברנו שאין לנו כל עניין כלכלי בנכסים או בעיירה, ודחפנו לו שטר של 100 דולר ליד, הוא התרכך, ותיאר לנו את הרגעים האחרונים של סבי וסבתי.
(כאשר הוריה נרצחו, אמי הייתה כבר במחנה הכפייה עם אחותה המבוגרת ממנה בשנה) הגרמנים הורו לכל היהודים להתאסף במרכז העיירה ביום ובשעה מסוימים, רבים היו ממושמעים, וסיימו באושוויץ, סבי וסבתי נשארו בבית. משהבינו הגרמנים הארורים שאין משמעת בעיירה הם התחילו לעבור בית בית "ועודדו" את היהודים להיות יותר ממושמעים. כאשר הגיעו לבית סבי וסבתי, הם נתקלו בהתנגדות של הסב, ואז הוציאו הגרמנים את יעקב וברכה הי"ד לחצר בכוח, בן השכנים שהיה אז ילד צפה בכל האירוע מגג הבית, והם פשוט ירו להם בראש. חד וחלק ירו בראשם. גוֹט זֵעט הֵעלפען - אמר סבא.
הדור של סבא טעה וסבא טעה, דורו של סבא טעה, אלוהים עוזר רק למי שעוזר לעצמו, וגם זה לא תמיד הוּכח בימי האופל של האנושות. דורו סבא שגה בדילמה הקיימת אצל כל מאמין בשילוב שבין "עוצם ידי עשה לי את החיל הזה" ובין "וזכרת את ד' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות".
אלוהים שלנו בין אם אין לו גוף ואין לו דמות הגוף על-פי שירת "יגדל אלוהים חי" ובין אם מתבטא הוא בצורה אחרת ביקום שבו אנחנו חיים, הוא לא היד המבצעת, הוא הכוונה והאמונה מאחורי הביצוע, כאשר רצה אלוהים לעצור את אברהם מלטבוח את בנו יצחק העקוד, האם תפס את ידו?, האם איכל את המאכלת?, האם פנה אל אברהם? לא ולא, הוא שלח מלאך, שליח, עם "אל תשלח ידך אל הנער.." ואברהם האמין, האמין וחדל.
האמונה איננה כל הכוח, האמונה באלוהים, באדם, בצדקת הדרך, היא רק חלק ממרכיבי הכוח, כי אמונה היא משמעותית ככוח עיקרי בסביבה אנושית, אשר גם היא מוּנעת מהרצון לחיות, מהרצון לחיות בשלום, מהרצון לבנות ולהבנות, אך כאשר אנו חיים בסביבה של מפלצות, ברברים אוכלי אדם, האמונה היא חשובה, אך אין בה די. צריך רובים, ואם לאויב יש רובים אז צריך שריוניות, ואם לאויב יש שריוניות צריך טנקים, וכן הלאה וכן הלאה, אנחנו תמיד חייבים להיות שני צעדים לפני האויב, כולל אמצעים קונבנציונאליים ובלתי קונבנציונאליים, כולל הפעלת מאמצים שלנו מכל המינים והסוגים למנוע את התחמשותו של האויב בכלי משחית אשר מכת האש הראשונה שלהם היא הרסנית מידי, ועלולה לשבש לנו את הפעלת כלי המשחית שלנו כנגדו.
לנו לא יהיו הסברים לדורות הבאים אסור להגיד את המשפט "כצאן לטבח" אצלנו בבית, לא בגלל חוסר האמת העובדתית שבמשפט הזה, אלא בגלל ההבנה שלא הייתה כל ברירה אחרת, כוח אדירים משולל דמות אנוש, התנפל על אנשים פשוטים שניהלו חייהם בצנעה, התפרנסו בצנעה, האמינו בכל ישותם באלוהים, והאמת טפחה על פניהם, ומי שלא ארז את חפציו האישיים והלך לכיכר, ומשם למשרפות, או ליערות, נורה בחצר הבית.
ואצלנו הסיפור אחר, אנו יכולים לשמור על חיינו, אנו חייבים לשמור על חיינו, אם ניתן לקול התבוסתני בתוכנו להשוות בין גרעין שלנו לגרעין של מופרעים חולי נפש הרוצים לחסל אותנו, לא יהיו לנו הסברים לדורות הבאים.
אלוהים יעזור לנו רק אם נעזור לעצמנו, וגם זה לא בטוח, אבל מה שבטוח הוא שאם לא נעזור לעצמנו, אלוהים לא בסביבה כשנצטרך אותו, ולמי שיש ספק אנא יספור כמה מיליונים אמרו גוֹט זֵעט הֵעלפען בדרכם החד סטרית אל המוות.
גוֹט זֵעט הֵעלפען (אלוהים יעזור) אלו המילים שזוכרת אימי תבדל"א מדברי אביה הי"ד כאשר העננים השחורים החלו לכסות את אירופה, גוֹט זֵעט הֵעלפען אמר סבי יעקב כאשר שתי הבנות הצעירות בגיל העשרה הוצאו מהבית למחנות כפיה, גוֹט זֵעט הֵעלפען הוא כנראה עוד הספיק לומר כאשר הגרמנים ביקשו להוציאו מהבית לטרנספורט, הוא סירב לצאת, ונורה יחד עם סבתי ברכה בחצר ביתם. פרט לשתי הבנות אמי תבדל"א ודודתי ז"ל, לא נשאר שריד וזכר מהמשפחה הענפה. ורק בשביל זה צריך גרעין. ולא מספיק אחד, צריך עשרה ואולי יותר - ככל שאיום גדול יותר כן צריך יותר גרעין אצלנו ופחות גרעין אצלם.
