ככל שאדם מתקדם בגיל הוא זוכר יותר טוב מעברו הרחוק, וכיום לקראת יום השואה, נזכרתי במה שקרה לפני 65 שנה בכתה ו' בביה"ס העממי. לפני שיצאנו לחופשת הפסח (שנת 1947) אמרה לנו מחנכת הכיתה לכתוב חיבור שיעסוק באירועים הנוראיים שקרו לעם היהודי במלחמת העולם השנייה (אני לא בטוח שהשתמשו אז בביטוי:"שואה"). המחנכת גב' אלפר ז"ל הייתה אישיות חזקה וציונית בכל רמ"ח אבריה. היא ראתה בי תלמיד מאד בעייתי כי מצד אחד הייתי קצת פרא-אדם, אבל מצד שני ידעתי שהיא מחבבת אותי בגלל ידיעותי בציונות, בהיסטוריה, בספרות ובעיקר בכתיבה.
כאמור כאשר התכנסה הכיתה לאחר חופשת הפסח, פנתה המחנכת אלי ישירות ואמרה: "בוא הנה יהודה ותקריא לכתה את חיבורך". קמתי ועמדתי לפי כל התלמידים וקראתי בהטעמה את "סיפורה של אלקה" .
כאן עלי להקדים ולספר שאימי ז"ל הייתה באותה עת אחת מהמנהלות בעליית-הנוער ומידי ששי-שבת הייתה מביאה לדירתנו הצנועה את אחת היתומות מאחד המוסדות, על-מנת שזו תחוש סביבה חום של משפחה. בשבוע שלפני פסח היא הביאה נערה בלונדינית יפה, עם העיניים הכי כחולות שראיתי מאז ועד היום, כבת 20 ואולי פחות, בכלל לא ביישנית, היא דיברה וסיפרה כל הזמן מה קורה בחבורה שלהם בעליית הנוער וכאשר הלכתי לישון, אימי ואלקה ישבו במרפסת ושתו תה ואלקה סיפרה לאימי את קורותיה בזמן המלחמה.
חלון חדר השינה שפנה למרפסת היה ממש מעל מיטתי ושמעתי את סיפורה. הוא היה מרתק ומזעזע כאחד. כאשר הגרמנים פלשו לעירם בפולין, אלקה ומשפחתה ברחו ליער אבל נתפסו לאחר כמה ימים ע"י הנאצים. אלקה הייתה אז בת 12 והיא סיפרה בפירוט כיצד נרצחו הוריה לעיניה ולעיני אחותה שרה שהייתה מבוגרת ממנה בשנתיים, ואיך אחיה בן ה-8 התנפל על רוצחי ההורים בידיים חשופות והם הרגוהו בקתות הרובים... היא ספרה כיצד היא ואחותה נלקחו למחנה מיוחד שם קבעו אותן כשפחות-מין לקצינים גרמנים. היא ספרה על העינויים ומה עשו להן ועל אחותה שהתאבדה כאשר גילתה שהיא בהריון. שמעתי כיצד היא הצליחה בסוף להימלט ליערות, לחבור לפרטיזנים ושם - להרוג כל גרמני שיכלה להגיע אליו, לא סתם הפרטיזנים כינו אותה "אלקה הנוקמת".
הסיפור שלה היה מרתק עם כל הזוועה שבו, ועכשיו עמדתי לפני 36 תלמידים בני גילי , 11 או 12 , ונתתי להם פירוט מדויק...ואפילו יותר מידי מפורט לסיפורה הנורא של אלקה. הבחנתי בעת שדיברתי אל הכיתה שהמחנכת, גב' אלפר מסבה מבטה לכיוון הלוח שלא יראו את דמעותיה, והיו לא מעט ילדות בכיתה שפשוט בכו בקול. מכל מקום אני זוכר כי כאשר סיימתי להקריא את החיבור, היו כולם המומים והיה שקט מוחלט.
המחנכת ניגשה אלי בצעד נחוש וחטפה מידי את המחברת כשהיא אומרת:" את זה צריך להדפיס בעיתון"! היא התחילה לדפדף ולחפש, אבל המחברת הייתה ריקה...היו בה רק דפים ריקים.."היכן החיבור !!" היא דרשה בכעס נדמה היה לי שחלק מהילדים הבינו מה שהתרחש...שלא כתבתי כלל חיבור והתחילו לצחקק.
אני הצבעתי על הראש ואמרתי לגב' אלפר: "החבור פה אצלי בראש.. הוא אמיתי.. שמעתי את הסיפור מאלקה עצמה בעת שסיפרה אותו לאמא שלי לפני כמה שבועות במרפסת...המורה, אני נורא מצטער , פשוט שכחתי לכתוב את החיבור...". גב' אלפר תפסה בידי, וממש גררה אותי אל מחוץ לכתה וישר לחדר הסמוך, חדר המנהל, שלא נמצא באותו יום בחדרו. היא הושיבה אותי בכוח בכסא המנהל, נתנה לי את המחברת הריקה ואמרה: "יהודה, תשב פה אפילו עד מחר, אבל אתה תכתוב עכשיו את כל מה שהקראת בכיתה, מילה במילה,". היא יצאה וסגרה את הדלת ואני זוכר שלקח לי אולי שעתיים וחצי לסיים את החיבור ולתת לה.
היא לא אמרה לי מילה נוספת על כך, אלא לאחר שנים רבות כשפגשתי אותה במקרה ברחוב. היא זכרה אותי, ולאחר הברכות ההדדיות היא מייד הזכירה לי את ה"חיבור ההוא"...שאלתי אותה האם מסרה זאת לעיתון והיא אמרה לי: "שלושה עיתונים החזירו לי זאת בטענה שלא יוכלו להדפיס דבר כל כך מזעזע..."
שמעתי מאז דברים יותר מזעזעים על השואה אבל, עד היום כאשר אני פוגש אנשים שנכחו אז, כילדים בכתה, הם מזכירים לי מייד את החיבור שלי שלא היה כתוב... וכשאני מקשה ושואל...הם לא זוכרים את מה שנאמר בו. אני עדיין זוכר כל מילה...
