ביום רביעי של חול המועד פסח יצאנו מירושלים, אשתי ואני, יחד עם אחדים ממשפחתנו, לביקור בתל שילה העתיקה. הדרך הייתה מרהיבה ביופייה: ההרים מכוסים ירוק, נוף מהמם, אוויר הרים צלול כיין. הנסיעה הייתה נעימה, הכבישים מתוחזקים היטב, השילוט ברור בשלוש שפות. לא היה עומס מיוחד בכביש. מכוניות עם מספר רישוי צהוב ישראלי התערבבו עם מכוניות בעלות לוחיות רישוי פלשתיניות.
אנחנו נוסעים והתנ"ך מתחיל לדבר: גבעת שאול עירו של המלך שאול, ענתות של הנביא ירמיהו, גבע בנימין, בית אל וסולם יעקב והמלך ירבעם, עפרה כפרו של גדעון (?). עוד קצת ומגיעים לשילה, המקום הראשון שבו חנה המשכן לאחר הכניסה לארץ. שילה הקדומה נמצאת על תל ממש ליד הכביש הסלול על תוואי הדרך ההיסטורית הנמצאת בשימוש מאז ימי התנ"ך ואף לפניהם. בחור צעיר מכוון את המכוניות לחניה. הגענו.
האתר מסודר, משולט, נקי ומאיר-פנים. באזור הכניסה הפעלות לילדים, מקום לפיקניק, שירותים וחנות מבקרים (איך לא?). הביקור באתר נעשה במסלול מסודר ובו חמש תחנות. בכל תחנה מדריך – שחקן המספר בהומור ובחן את חלקו בסיפור. והסיפור הוא סיפורו של עם ישראל הנכנס לארץ ועולה לרגל למקום המשכן בשילה, וסיפורו של אשתורי הפרחי המגיע למקום במאה ה-13 ומגלה את זהותו, וסיפורם של ארכיאולוגים במאה ה-19 המנסים לגלות את צפונות המקום, והשיא הוא טיפוס קליל לראש התל אל המתחם שבו עמד ככל הנראה המשכן.
ואתה עומד יחד עם המוני בית ישראל והלב מתרחב. כאן, לפני שלושת אלפים שנה, עמדו אבותינו ונשאו תפילתם לבורא עולם. כאן, לפני שלושת אלפים שנה, עמדה חנה אשת אלקנה ושפכה את נפשה לפני בוראה. לכאן, בדיוק למקום הזה, הביאה חנה את בנה שמואל כדי שיגדל וישרת את אלוקיו תחת הנחייתו של עלי הכהן.
טוב, נסחפתי קצת. הרי סיפורי התנ"ך הם סתם מיתוס, המצאה מאוחרת כפי שטוענים היסטוריונים וארכיאולוגים נחשבים. האומנם?