שלום אייזנר לא צריך היה להיות בבקעה בשבת. לא רק הוא. לובשי מדים מסוגו - חיילי צה"ל הגיבורים - מועסקים כבר יותר מדי שנים בעבודות שיטור אזרחיות שאינם אמורים ולא הוכשרו לבצע. חיילינו התגייסו על-מנת להדוף את הקמים עלינו - לא כדי להבריח רוכבי אופניים תמהוניים מסקנדינביה. הבה נסיר לרגע את האשליה. בעוד חמש שנים וחודש, צה"ל ישלים 50 (!) שנות שליטה צבאית ביהודה ושומרון. יובל במשמעותו המקורית של המספר. לא משנה אם מסתכלים על הנתון הזה מימין או משמאל, מלמעלה או מלמטה - חמישים שנה הן פרק זמן מוגזם, הזוי. איש לא העלה בדעתו שכך יתגלגלו הדברים, אף אדם סביר אינו מעוניין להנציח את המציאות הזו אף כי בה בשעה הכל יודעים שהסכם לא ייחתם בשנים הקרובות.
במקום להמשיך במצעד האיוולת של מקסמי-שווא מדיניים, הגיעה השעה לטפל במציאות כפי שהיא. במקום להתרפק על שלום שלא יבוא, מוטל על המבוגר האחראי, קרי ישראל, לעשות מה שביכולתו לשיפור המציאות. ויש מה לעשות. לאזרח.
ישראל חייבת להפסיק את שליטת צה"ל באוכלוסיה המתגוררת ביהודה ושומרון, ולהעבירה לשליטה מלאה של הרשויות האזרחיות. בניגוד לדעה הרווחת, לא מדובר במיליוני ערבים שיסתפחו לישראל, אלא בחמישים, מקסימום מאה אלף, שיקבלו תעודה כחולה. יתר האוכלוסיה הערבית נתון מאז הסכמי אוסלו לשליטה אזרחית של הרשות הפלשתינית, באזורי A ו-B. אין סיבה ואין הצדקה לספח אותם. מנגד, החיכוכים, העימותים, האפליה, המחסומים, מתרחשים כולם בתא השטח המכונה אזור C. שם ורק שם מנהל הצבא את חיי האזרחים, הערבים והיהודים. שם גם התרחשה התקרית האחרונה.
את המציאות הזו, ולא משנה מהי נקודת המבט, חייבים להפסיק.
כל צבא, ובוודאי צה"ל, לא יכול ולא צריך לשלוט באזרחים במשך חמישים שנה. די, פשוט די.
האזרוח - לא בלתי הפיך אם יש קברניטים מפוכחים בישראל, עליהם להשיק לאלתר תוכנית חומש לאזרוח הדרגתי של אזור C. הצעד אינו קל, אך הוא הכרחי. אזרוח כרוך בתוספת 50 אלף איש למדינת ישראל, פריסה מחודשת של הרשויות השונות ובראשן המשטרה, ואולי גם מבחני הגירה כמקובל במדינות המערב. למעשה, בדיוק כפי שבשנות ה-60 חדל הממשל הצבאי לשלוט בערבים שבתוך הקו הירוק, כך יפסיק צה"ל מכאן ולהבא להיות הריבון על הערבים החיים בשטחי C. בעיות הביטחון באזור זה, ככל שהן קיימות, יטופלו באותם כלים בהם מתמודדת ישראל כיום עם תאי טרור בשטחה הריבוני.
דמוגרפית, ניתן לעמוד בתוספת של 50 אלף ערבים למרשם האוכלוסין. בכל מקרה, המחיר שווה את התמורה. ישראל תפתור בעיית זכויות צורמת שאכן קיימת בשטח. מנהיגינו ושליחינו בעולם יוכלו לומר לעמיתיהם הזרים כי נקטו צעד מרחיק-לכת לשיפור מצבם ומעמדם של התושבים הערבים, משום שישראל היא אכן דמוקרטיה ליברלית. בקצה תהליך - שלכשעצמו אינו סופי - יהיו בארץ ישראל המערבית שתי ישויות: מדינת ישראל והרשות הפלשתינית. מה שלא תהיה היא שליטה של צבא בחיי האזרחים.
חשוב להדגיש, שהאזרוח אינו בלתי הפיך, ואינו סוגר את הדלת בפני משא-ומתן עתידי. להפך. ממש כפי שממשלות ישראל נשאו ונתנו במשך השנים על שטחים ריבוניים ברמת הגולן, במזרח ירושלים ובחולות חלוצה, כך יוכלו לדון על גורל השטח שיסופח מיהודה ומשומרון. אבל, בתקופת הביניים הארוכה, האזרוח יחסוך את העוולות הבלתי נמנעות של ניהול חיי אזרחים בידי חיילים.
אם אנו אוהבים את צה"ל, כדאי שעד שנת היובל לשחרור יו"ש נגאל אותו מהמשימה הזו.
