עונת הייחום של החתולים עכשיו. הם אינם בעלי החיים היחידים שמתייחמים באביב. סבי המנוח, כאשר ראה שני חתולים מזדווגים בפרהסיה, היה עושה עצמו כמרים אבן, והללו היו מסתלקים.
קדם לו הרמב"ם שהזהיר מפני הסתכלות בבהמה ועוף המזדקקין זה לזה. הטעם הפשוט הוא הגירוי היצרי שהדבר גורם, ולפי התלמוד הירושלמי יש אפילו טעם עליון יותר (מפני שמלאך עומד מלמעלן ומלמטן וחרבו שלופה בידו).
הזדווגות פומבית אינה מעשה אנושי. היא חייתית, וראויה לחיות. בחברת בני אדם אין לה מקום ויש לרחוק ממנה כמטחווי קשת. המזדווגים בחוף תל אביב איבדו צלם אנוש. החיות על שתיים שכחו את הרגש האנושי הקדום, אותו חוו בגן עדן אדם וחוה - הבושה.
ללבם האטום והגס, שנרתם להפיק את תאוותם היצרית השפלה, לא הייתה שום עכבה מוסרית. לא הפריעה לו העובדה שהעלמה המיוחמת הייתה משובשת בדעתה, גם לא העובדה שבאותה עת היו על החוף ילדים רכים. מותר האדם מן הבהמה הוא בשכל, שיודע ויכול לנצח את היצר הרע. בחירתם של הפראים להשיל מעצמם את השכל וממילא את שארית האדם שבהם - מעמידה אותם בשורה אחת עם שאר בני מוות, ועל החוק להכיר בכך שמקומם אינו עלי אדמות. אף נסיבות מקלות לא יועילו להם. הם אינם ראויים להתחשבות, לסלחנות או למחילה כלשהי.
קהל מעודדים שקט השחיתות המוסרית הזו אינה רק נחלתם של המעורבים אלא גם של קהל הצופים על החוף. הם סבורים כי הישארותם על החוף מבלי לנקוף אצבע היא מעשה סתמי, פרווה. אבל בפועל הם נרטבו. גלי הזוהמה היכו חזק ופגעו בהם. הזפת השחורה נדבקה בנפשם כאשר לא זרקו אבן, כאשר לא מחו, כאשר לא צעקו חמס והזעיקו את המשטרה.
אי-אפשר לשתוק כאשר נבלה נעשית בישראל. יש להרעיש עולמות על כך שסדום ועמורה הגיעו עד מחוזותינו, ואין פוצה פה ומצפצף - לא נשיא, לא ראש ממשלה, לא שר ולא מפכ"ל. במקום שאין אנשים, על כל אדם ששמץ מוסר נותר בו לקום ולהתקומם, ולומר בקול רם וברור: עד כאן!
