ירון לונדון, זה בשבילך

אתה אחד ממעצבי דעת הקהל ולכן קולך מסקרן. זאת הסיבה שגם אני קראתי את הראיון שנתת ללי-אור אברבך (גלובס, 12.4.12). בראיון סיפרת על הכינויים שטוקבקיסטים מכנים אותך: פלצן, שמאלני, אשכנזי - כינויים שאין לי ספק שלא מדגדגים לך. היהירות חיסנה אותך, במיוחד כשדעתך על ה"מעליבים" לא ממש טובה. להיות אשכנזי זאת לא בושה, להפליץ מותר גם למעליביך, ואפילו מותר להיות שמאלני, בתנאי אחד - שהיא לא מתנגשת עם היושרה האינטלקטואלית. ואצלך היא מתנגשת בעוצמה רבה. אתה מתיימר להיות איש תקשורת הגון, אבל שתיקתך לנוכח השתלטות השמאל על ערוצי התודעה, מעידה עליך שאינך הגון. מנקודת מבט של צרכן התקשורת הימנית, מדובר בסוג של כיבוש. אדם הגון היה משמיע את קולו נגד הכיבוש הזה עד לסיומו. העובדה שהימין מנצח בבחירות לא מנחמת; היא מוכיחה שני דברים: גם המציאות מעצבת דעת קהל, והתקשורת השמאלנית בעימות עם המציאות. למרות שאינך חייב לי דבר, מותר לי להציב מראה מול פרצופך. אתה יודע שאין שלום ואין תהליך מדיני, באשמת הפלשתינים. כמי שהיה בשמאל הקיצוני, וכמי שתמך בוויתורים מפליגים (אפילו על הר-הבית), ראית ביולי 2000 את הסכם אוסלו קורס מול עיניך. בראיון שנתת לגדעון לוי (27.4.02), האשמת את ערפאת בקריסת אוסלו. מה קרה מאז? מדוע נדם קולך? האם עקירת אלפי יהודים תמורת טרור, החלישה או חיזקה את דעתך על סרבני השלום הפלשתינים. באותו ראיון האשמת את העם הפלשתיני שבחר את סרבן השלום ערפאת. הדגשת שאינך עושה הפרדה בין המנהיג לבני עמו. בינתיים, היו בחירות נוספות - וניצחו אלה שרואים בך מתנחל על אדמתם. אין לך מה לומר לסוכני אשליות השלום השמאלנים? אחד מהם יושב לידך כמעט כל ערב בשש. התקשורת הישראלית משופעת בצבועים כמוך. מהטריבונה של אנשי הימין, האיום שלך שתעדיף ללכת הביתה ולא לשדר מירושלים (הרעת תנאים), נשמע כמו הבטחה. אנחנו מצפים לראות אותך מקיים את הבטחתך, ובא לציון גואל... נראה אותך...