היום, יום השואה לשנת 2012, יעמוד עם ישראל ואיתו היהודים בשאר התפוצות, ויחזור על הביטוי השגור בפי כל: "לזכור ולא לשכוח". אלא שביטוי זה, החוזר על עצמו פעם אחת בשנה, אין לו את הפריבילגיה להמשיך ולנטוע את האדישות המדינית-ביטחונית של מדינת ישראל בפרט – לאורך העשורים האחרונים - ושל הנורמות בקרב אוכלוסיית היהודים בכלל. עלינו לנדור נדר זה בכל יום ויום.
את השואה יש לזכור, ללמוד ולקחת אותה עימנו לכל מקום, בכל זמן ולכל החלטה גורלית שנקרית בפני העם היושב בציון ובכלל, לעם היהודי בתפוצות. השואה אמורה להוות נר בוער שעוזר לנו בכל פעם שאנו נכנסים למערה חשוכה ולא יודעים להיכן לפנות.
העולם לא למד דבר ואולם, נדמה שהעולם הגדול, ברובו, לא למד דבר וחצי דבר מן האסון האנושי הגדול ביותר בכל הזמנים - בשום היסטוריה של עם אחר, לא היה זכר לרצח על סמך גזע מסוים. רק את היהודים רצחו משום עצם היותם, אבוי, יהודים. יותר מ-60 שנה אחרי, ועדיין, עולם כמנהגו נוהג. הדבר האלמנטרי ביותר – ביטחון מדינת ישראל ושמירה על אזרחיה – מוגבל בידי העולם, שנדמה כי לא הפנים את גורלו של העם היהודי – "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו".
למשל, מועצת זכויות האדם, שהיא ללא ספק ההוכחה הטובה ביותר לצביעותו של העולם המודרני ושומרי הסף של התקינות הפוליטית. מועצה זו היא הוכחה ברורה וחותכת לכך שהעולם, שישים שנה אחרי, לא מתיר ליהודים (במקרה זה, מדינת היהודים) לשמור על עצמם מפני הכחדה ואיומים של מדינות אחרות, אשר מצידן משתמשות בארגוני ובסייעני טרור כגרורות.
עד היום, קיבלה המועצה לזכויות אדם של האו"ם 91 החלטות. מתוכן 39 עסקו בישראל. לצורך השוואה: רק שלוש החלטות עסקו בסוריה, שהציגה לעולם טבח נוראי בשלטונו של חאפז אסד וכעת בגרסה המודרנית של בנו, בשאר. החלטה אחת בלבד עסקה באירן, ארץ אפשרויות הדיכוי הבלתי נגמרות. ואם באירן עסקינן, נדמה שהעולם מראה את חוסר ידיעת ההיסטוריה, גם במדיניות הטיפול בפרויקט הגרעין של הרפובליקה האיסלאמית הגדולה.
משיכות זמן, סנקציות חסרות שיניים רק כדי לצאת ידי חובה, שיתופי פעולה כלכליים מתחת לשולחן – כל אלו מנת חלקן של מדינות רבות, שמעדיפות נפט זול וזמין, על פני פירוק פרויקט הגרעין האירני, המאיים בהשמדת מדינה (גם נושא זה הוא תקדים, שהרי אין שום מדינה בעולם שמצהירה על כוונתה להשמיד מדינה אחרת, מלבד הצהרות אירן נגד ישראל).
ומה בדבר ה"אנטישמיות החדשה"? זו השמה דגש על הפריזמה האנטי-ציונית, רק בתור אצטלה ובמסווה נוח. אישים בכירים, אנשי רוח ועיתונאים, כדוגמת גינטר גראס והלן תומאס, שמוציאים דיבתה של ישראל בעולם, בתואנות שווא בלתי-מבוססות על "אפרטהייד" ו"
פשעי מלחמה". אלו אותם אנשים שרק מחכים למעידה קטנה מצד ישראל ומשתמשים בכל במה, "תחת כל עץ רענן", כדי לנגח כמעט כל פעולה ישראלית.
וישנה גם האוטו-אנטישמיות. נועם פינקלשטיין, ריצ'רד גולדסטון ועוד "רבים וטובים". תופעה מדאיגה ביותר, שהולכת ומתרחבת, בעיקר בשיח הפוסט-מודרני.
גם ישראל עצמה אינה חפה מטעויות אך בבואנו לבקר את העולם הנאור על כך שלא למד דבר וחצי דבר, אל לנו להתעלם גם מהבעיות שלנו פנימה. הבעיות המקומיות, אשר לא פחות – ולפעמים אף יותר – קריטיות לזיכרון ולעשייה של "לזכור ולעולם לא לשכוח".
לאורך שנים, ישראל לא נשארה נאמנה לעיקרון "קביעת עובדות בשטח", של ראש ממשלתה הראשון,
דוד בן-גוריון. אותו בן-גוריון ידע כבר אז, מראשית הקמת המדינה, כי מדינת ישראל חייבת לקבוע עובדות בשטח (הווה אומר – התיישבות) כדי לסגל ולגבש לעצמה גבולות ברי-הגנה. ואכן, זו הייתה הדרך, עד שנות התשעים, לערך. מאז, מדינת ישראל הפסיקה את מפעל ההתיישבות וחשפה ואף ויתרה על שטחים חשובים ביותר להמשך קיומה.
כך, ביד אחת מנפנפת המדינה שהיא "לא תשכח" את מעשי הזוועה ולא תחשוף יהודים שוב לטבח. וביד השנייה, ממשיכה זה עשורים לסכן את אזרחי מדינת ישראל, עם גבולות שאינם ברי-הגנה והקמת מובלעת ערבית נוספת למובלעת שיש בעזה.
כאמור, לא רק שהמדינה לא המשיכה "לקבוע עובדות בשטח" ואגב כך להרחיב את ביטחון אזרחיה, היא ויתרה על יישובים וביצעה את תוכנית הגירוש, המכונה "הינתקות". שיא השפל המוסרי שהמדינה הגיעה אליו מאז ועד היום.
הנה כי כן, רק לאחרונה יצא לנו לראות הכיצד זה מדינת ישראל מיישרת קו עם המועצה לזכויות האדם באו"ם, וזאת על-רקע הביקורת שישראל מטיחה בפני מועצה זו. ישראל, הטוענת לקיפוח מצד מועצת זכויות האדם באו"ם (בצדק רב), יוצאת בפומבי נגד חייליה שלה ומפקירה אותם לבית-דין-שדה. היחס לחיילים, שטועים לעתים (אין ספק שסא"ל שלום אייזנר הגיב בצורה בלתי-ראויה, גם אם היכה בו האנרכיסט תחילה וגם אם לאו), הוא ללא ספק יחס מנוכר ומרחיק. מובן שכלפי חוץ, יש צורך להיות דיפלומטים. אך היחס לו זוכים החיילים מצה"ל עצמו ומהמדינה, הוא יחס מחפיר ויש לגדוע נורמה זו בהקדם. חייל צריך גיבוי מהמדינה – גם במקרה בו טעה.
גם היחס הציני מבית, של כל מיני פרשנים וכתבים בעלי אג'נדה ואינטרסים, לדבריו של ראש הממשלה,
בנימין נתניהו, כשהוא מדבר על "לעולם לא עוד", הוא יחס מזלזל ולא רציני, הפוגע במעמדה של ישראל בעולם ובמאמציה למנוע מאירן השגת נשק גרעיני. אותם פרשנים טוענים כי ראש הממשלה משתמש בזילות השואה ומנצל אותה ככלי ציני כדי לצאת לתקיפה באירן.
גם אם אכן אירן איננה מעוניינת, באמת ובתמים, להשמיד את מדינת ישראל, עצם ההתבטאויות של המדינה, הצהרות מנהיגיה, גרורותיה המטילות על ישראל טרור בגבולות וחריטת שמה של ישראל על הטילים האירניים – הללו מספיקים דיים כדי לקחת ברצינות את מטרותיה, הרציניות או הפופוליסטיות, של אירן, ביתר שאת. לישראל, כמדינת העם היהודי, אין שום פריבילגיה לקחת את איומיה של אירן שלא ברצינות ולהתנהל כברבות הימים.
על ישראל לנהוג כלפי בית וכלפי חוץ, כמדינה הזוכרת את השואה האכזרית והמזוויעה, שנעשתה לעם היהודי רק בשל היותו יהודי, יום-יום ולא רק שנה-שנה. על ישראל מוטלת החובה לעשות הכל כדי שאופציה, כמו זו שהייתה בידי הנאצים הארורים, לא תחזור ותהא ריאלית גם בעידן שלנו – על אפם וחמתם של העולם, הציניקנים, האוטו-אנטישמים והניאו-אנטישמים, מבית ומחוץ.
