השנה, כבכל שנה, ביום הזה אין אנו שואלים 'מה נשתנה?'. פשוט כי לא נשתנה דבר משנה לשנה. מאז מלחמת העולם השנייה אנו נותרים עם אותו כאב. עם אותו חור בלב. עם אותו זיכרון בלתי-נדלה. יש שיאמרו שדווקא יש דברים שמשתנים. פה אומרים שעושים פוליטיזציה לזיכרון הקולקטיבי. שם אומרים שמפקירים את הניצולים. ויש גם את אלה שאומרים שלזיכרון יש תאריך תפוגה. ואני אומר - עזבו אתכם מפוליטיקה.
עזבו אתכם מפוליטיקה ביום כזה, כי זה פשוט יום עצוב. ממש כך. לא יותר, לא פחות. איך שלא תהפכו את זה, המלנכוליה תשתלט על כולכם גם אם השמש בחוץ זורחת. וזה בסדר לומר שיום כזה יש רק פעם בשנה, אך לא כל השנה. כי האדם לא נולד לסבול, לא נולד להצטער על עובדת קיומו. כי איך שלא תסתכלו על זה, החיים ממשיכים, עם כל הכאב. זה הפחד הכי גדול שלנו, אך זו גם התרופה הכי גדולה שלנו. אחרת לא היינו שורדים. לא היינו שורדים אם היינו סובלים כל השנה, מלקים את עצמנו לזכר קרובינו שכבר אבדו אי-שם כמה דורות אחורה.
זכרון השואה - פעם בשנה ותמיד במודעות אני לא חושב שזו בושה לומר שעם זכרון השואה אני מתייחד רק פעם בשנה. פעם, הגדולים היו אומרים לנו – הילדים – שאמנם עם הזיכרון אנחנו מתייחדים רק ביום השואה, אך זכר השואה צריך ללוות אותנו כל הזמן. כל השנה. כי, לעזאזל, אנשים מתו שם. 6 מיליון נעלמו כלא היו. באמת אפשר להתייחד עם דבר כזה רק פעם בשנה? ואני אומר, כן.
אני אומר שהזיכרון שלנו לא צריך להיות משהו מופגן ומוחצן. זה צריך ללוות אותנו פאסיבית, להיות שם ולקפוץ למרכז הבמה בעת הצורך: המפקד שמחנך את חייליו בצל ערכים, שעוצבו בין היתר בגלל ההיסטוריה של העם-היהודי; התלמיד, שלומד בשיעור היסטוריה על שעולל לנו הצורר הנאצי; מקבלי ההחלטות, שלעתים נדרשים לקבלת החלטות קשות מתמיד, הנוגעות לכבודם הבסיסי של ניצולי התועבה שעוללו לנו באירופה.
את ההפגנה של רגשותינו עלינו להשאיר ליום הזה בשנה, היום שנקרא "יום הזיכרון לשואה ולגבורה". כך גם אני: מתנהל לי בשגרת חיי מדי יום, אך הזיכרון הכואב יודע תמיד מתי לקפוץ ולהרים ראשו. כי לעולם לא אשכח את משפחת אחיה של סבתי, שנשלח אי-שם באוקראינה לעמוד על קצה התהום, לתוכה נורו אשתו וילדו הקט בדם קר באש הנאצים. אבל לדמעות אני מרשה לזלוג רק פעם בשנה. כן, כן, ביום הזה.
הגבורה צריכה לגבור על הכאב הגדול והיום הזה אינו עוסק רק בעצב. פס-הקול שמספק לנו גלגל"צ אומנם מרטיט את הלב ומצמרר, אך עלינו לזכור כי לא לשווא מכתירים את היום הזה כיום זיכרון לגבורה. כי גבורה הייתה שם. כי העם היהודי נגלה כחזק בעברי פי-פחת. כי אי-שם ילדים קטנים ממני הוכיחו חוזק מנטלי וגופני, עליו לא הייתי חולם גם בחלומותיי הפרועים ביותר. כי אי-שם יהודים לא נשלחו כצאן לטבח. כי אי-שם צצו גיבורים מפינות כאלו ואחרות ולא התירו לנאצים לעשות בנו ככל העולה על רוחם.
עם כל הכבוד לזיכרון הכואב, שלא מותיר עין אחת יבשה ולב אדיש אחד, הגבורה היא שצריכה לגבור על הכאב. זכרון הגבורה הוא מה שעלינו לקחת איתנו הלאה, כצידה לדרך. כי הזיכרון הזה הקים את המקלט הגדול ביותר למיעוט הכי נרדף. כי גם המקלט הזה לא נראה תמיד בטוח, אך אלו ששומרים על פתחיו מבטיחים שיישאר תמיד מוגן ומאוחד. כי היום אנחנו באמת יכולים לנוח על זרי-הדפנה. לא, לא משום שהאיומים נעלמו כלא-היו. הם לא. אבל כעת יש לנו מדינה, יש לנו משהו שאנחנו יכולים לומר בלב שלם כי הוא שלנו. ועל הדבר הזה עלינו לשמור מכל משמר.
בשבוע הבא אני צפוי להשתתף בפרויקט הנהדר, שנקרא "פרח לניצול". אני מעריך את הפרויקט הזה פשוט משום שהוא מעביר את המסר הכי נכון, שעלינו לשמור בקרבנו. נכון, פעם אחת, רק פעם אחת בשנה מותר לנו לעצור הכל ולבכות. לבכות על יקירינו שהתאדו כלא היו. אך בשאר הימים, עלינו לפעול באותה גבורה שציוו עלינו במותם הדורות הקודמים. והגבורה הזו צריכה להתרכז בשימור הזיכרון, בחיבוק הניצולים הגיבורים ובהסתכלות קדימה - בהבנה שכאן אנו בבית, כאן לא יקרה מה שקרה אז, ועל הבית הזה צריך לשמור. לשמור חזק-חזק, כמו אם השומרת על בנה התינוק.
כדור צעיר למדינה היהודית, זו החובה שלי כלפי הניצולים. זו החובה שלי כלפי סבתא ואחיה, שאיבד את היקר לו מכל בגלל שנאה עיוורת.