יום רביעי, ערב יום השואה. אני בדרך לקרקוב ברכבת. בשבילי רכבת בפולין זה עניין המעורר צמרמורת. הפעם בתחנה בוורשה אני מגלה נחמה קטנה. קרון הרכבת שבו אני אמור לשבת נקרא ״יאנוש קורצ׳ק״. ממש נראה שמישהו מנסה להתל בי בתוך ים היגון העופף אותי ואת כל משתתפי מצעד החיים.
ערב יום השואה בקרקוב. רחובות הרובע היהודי הומים אדם. צעירות וצעירים בכל מקום. מניינים מאולתרים ובכולם תפילת אל מלא רחמים. אחרים יושבים על הרצפה מנגנים בגיטרה ומזמרים חרישית שירי עצבות. עוד עשרות מיליונים של צעירות וצעירים יהודים יכלו להיות אילו לא הייתה השואה. אילו ששה מיליון יהודים היו נשארים בחיים. אילו חיית הטרף הנאצית ועוזריה לא היו רוצחים כמיליון וחצי ילדים. גם נכדיהם של הנספים היו חיים בקרבנו היום. קרקוב הפכה שוב ליום אחד יהודית. כמו שהייתה עד מלחמת העולם.
בבניין האופרה המקומי התקיים טקס הצדעה כמשחררי המחנות. חבל שזה לא קרה שנים קודם לכן, אני מלמל לעצמי ומוסיף כי אילו הייתה מדינת ישראל קיימת אז השואה לא הייתה מתרחשת. מדינת ישראל הוקמה כדי להיות מקלט בטוח לעם היהודי. לשם כך הוקמה. לשם כך הוקם צבאה. לשם כך נבנתה כלכלתה. לשם כך נקלטה העליה.
כאילו לא חלפו 68 שנים אולם האופרה החדש בקרקוב נתמלא אדם. קבוצות של יהודים מכל רחבי העולם שבאו להגיד תודה למשוחררים. שבאו להצדיע לגואלים. ח״י ותיקי מלחמת העולם השניה לחמו בנאצים וניצחו. הצעיר שבין הווטרנים הוא מעל גיל 85. לבושים במדי צבאותיו. הצבא האמריקני, הבריטי, הקנדי, האוסטרלי, הצבא הפולני ומדינות נוספות. נראה שהאנרגיה באולם הכניסה בהם רוח חיים מחודשת. פתאום הזדקף גוום. המדים נראו עליהם כאילו לא חלפו 68 שנים מאז לחמו בנאצים. נראה כי תחלואי הגיל נשכחו מהם לערב אחד כאשר נפגשו עם צאצאי המשוחררים. עם בני העם היהודי.
שוחחתי עם אחד המשחררים. קצין בכיר בצבא האמריקני. מיקי דורסי שמו. הוא לחם ביחידה משוריינת. בזחלמי״ם שאחר כך מצאו עצמם בידי צה״ל. מיקי סיפר לי שהיה בין אלו שנכנסו ראשונים למחנה ההשמדה מאנטהאוזן. מצאתי 4000 גופות עירומות על הקרקע. רובם ככולם ירויים בגבם. אט אט צצו מתי מספר שנראו יותר מתים מחיים מבין ההריסות, מבין העצים. אותם הצלחנו להציל. בשיחתי עימו סיפרתי לו ששירתתי כתותחן טנק פטון במלחמת יום הכיפורים. הקצין האמריקני מחייך ואומר לי: זו סגירת מעגל עבורי. אני הייתי קצין בכיר אצל גנרל פטון כאשר שחררנו את מחנה המוות ואתה נצר לעם של הניצולים שירתת בטנק הקרוי על שמו של הגנרל. הטקס התחיל כאשר המשחררים נכנסו לאולם. הקהל כולו קם על רגליו ומריע ממושכות.
מדליות הוקרה ללוחמים ד"ר שמואל רוזנמן יו״ר מצעד החיים אמר לי כי כוונת הטקס היא הבעת תודה. אולי בפעם האחרונה האפשרית למי שחרפו נפשם ושחררות את המחנות. למי שהצליחו להציל את מי שנשארו. למי שמנעו השמדה מוחלטת של העם היהודי. דויד מכליס מארה״ב ואהרון טמיר הישראלי עסקו בתיאומים ובהכנות ואלי רובינשטיין הקנדי מנצח על הטקס המרגש.
אחרי דברים של נציג הניצולים ודברי נציג המשחררים עולה על הבמה דודו פישר שמרעיד לבבות בשיר ״עוד אבינו חי״. בתום הטקס מעניקים צעירי מצעד החיים מדליות הוקרה ללוחמים. איש איש בתורו זוכה למחיאות כפיים סוערות מהקהל ומודה בהצדעה לנערים. האירוע מסתיים בשירת ההמנון האמריקני ובשירת התקווה.
באולם גם ניצולים שלא ידעו נפשם מהתרגשות לפגוש את משחררים שהיו אנונימיים לגביהם עד ערב יום השואה 2012. מלאכים גואלים שלא הכירו ולא ידעו את שמותיהם.
שנים רבות השתתפתי במסגרת תפקידי בטקסים ערב יום השואה. בכזה טרם הייתי. התרגשותי עצומה. אצבעותי רועדות בשעה שאני מקליד את התרשמותי. רועדות מכאב ומיגון על ששה מיליונים מבני עמי שהושמדו. רועדות מהתרגשות מהמפגש בין הניצולים למשוחררי הם. רועדות מעוצמת הכרת התודה לחיילי הצבא האדום ובעלות הברית על ניצחונם שהציל את עמי מכיליון. רועדות מגאווה על מדינה עצמאית, דמוקרטית, חזקה ומשגשגת שהקימונו. מדינה שתמצית קיומה על-פי תפיסתי היא לעולם לא עוד. Never again.