גם מי שינסה הלוך ושוב לנסות ולהסביר, לתת איזה רציונל לזוועות האיומות ביותר אליהן אדם מסוגל להגיע. אולי יש סיבה אלוקית, אולי
איזו אידיאה מנחה אותו. ועדיין, גם אם מתישהו הראש יאפשר לעצמו להבין, הלב לא מסוגל לקלוט. איפשהו יש איזה מסך שמסתיר את ההיגיון. כמו שכתב אפרים קישון ב"אין בזה כל היגיון" - ההיגיון נשרף באושוויץ.
מה נותר לנו מהשואה? מה נשאר לנו מלבד הזיכרון, החובה לספר. הרי הנביאים מבטיחים לנו שעוד ידובר ויסופר ביציאת הצפון ולא ביציאת מצרים. אז הנה - חובה לספר, לומר, להזכיר.
שואה אחת, שני צדדים הלקחים שנלמדים מהשואה, לפחות אלו העיקריים, הם שניים: מאבק באנטישמיות חיצונית, והמוסריות. אפשר לחלק את זה למחנות הפוליטיים של ימינו – ימין ושמאל. הימין, כפי שעושה היטב ראש הממשלה בעניין אירן, מוודא ש"לעולם לא שוב". קיום העיקרון אותו התווה בגין (לא מוצא ציטוט מדויק): 'אם מישהו אומר שהוא רוצה להשמיד אותנו – חובתנו להאמין לו'. השמאל מנסה להיות המצפן המוסרי, שנזכור שגם אנחנו היינו גרים בארץ מצרים, שגם אנו היינו מיעוט נרדף.
הצדק נמצא כמובן איפשהו באמצע. צריך לזכור את שני הלקחים. צריך לראות איך מוודאים ששני הדברים לא קורים – שלא משמידים אותנו ושאנחנו שומרים על אמה מוסרית גבוהה כלפי מיעוטים אצלנו. אני מאמין ששני הדברים תלויים זה בזה. שלולא האחד, לא יתקיים השני.
דבר אחר: ניצלנו ממחנות השמד, הפתרון הסופי לבעיית היהודים הוגשם במדינת ישראל. זה הפתרון, השאלה היא כמובן לגבי הפתרון שלה, מה לה יש להציע לעולם הגדול. ושוב – זו האמה המוסרית הגבוהה. במהלך הדרך, איבדנו את התחושה. למשל פרשיית המין בחוף בוגרשוב בתל אביב. היה מין קבוצתי בפרהסיה. שוד ושבר, איום ונורא. היו עדים, היו צופים, ואיש לא עשה דבר. מטבעם של אנשים בקבוצה להניח שמישהו אחר יהיה זה שינהג במעשה 'פנחס' ויעצור את מעשה התועבה. אלא שהבעיה היא לא בפרהסיה. הבעיה מתחילה בחדרי חדרים. לא אכנס לחדר המיטות של איש, מן הסתם, אבל עדיין – מין זה לא סתם.
יותר מזה, היחס כלפי ניצולי השואה. מי האנשים שמטפלים בהם? ישראלים?! מה פתאום. שישראלי, נאור, מפותח ומטופח ילכלך ידיו בטיפול באיש מבוגר, אפילו בהורה שלו? חלילה. נביא מישהו מחו"ל שיעשה את העבודה. זה ממשיך גם בחקלאות, בבנייה.
עובדים זרים הם הפתרון, כך סבור אפילו כצל'ה. ואז מחליטים לסיים לאותם מטפלים את הויזה, לזרוק את הילדים, ולהשאיר חלק בגלל מוסר אנושי מפותח (מדי, לטעמי) – ואז מאיימים באובדן הצביון היהודי של המדינה. מי הביא את העובדים? אנחנו. תמורת בצע כסף. הכושי/הפיליפיני/התאילנדי עשה את שלו, הוא יכול ללכת. והוא צריך ללכת, שלא יהיה ספק. הוא פשוט לא צריך לבוא – אם יש לקח שישלב את שני העקרונות הנלמדים מהשואה הוא שאנחנו צריכים לדאוג לעצמנו.
ולגבי הטענות נגד הפליטים/מסתננים מסודן ומאריתריאה – את הבעיה צריך לפתור מהשורש, לא בקצה – כשהם כבר כאן. אנו צריכים לעזור להם לבנות את חייהם שם, לא כאן. השליחה שלהם חזרה הביתה היא בהחלט חיונית כמדינה יהודית במובן הלאומי שלה, אך הפן המוסרי דורש לפתור את הבעיה. אנו מטפלים בסימטפטום שמגיע אלינו, מטפטף ללא הרף. צריך לדאוג לכך שיוכלו לעמוד על רגליהם בארצותיהם שלהם, גם אם הדבר אומר שנשאיר אותם כאן מספר שנים – על-מנת שילמדו כיצד לקדם את ארצם, מתוך הבנה שאין מנוס מכך שהם ישובו לבתיהם. כך לא רק הפריזמה הצרה שלנו – של ריבוי המסתננים בארץ - תרד, כך אולי גם ההרג והמלחמה שם ייפסקו.
פטישים או גלגלים עיקרון ה"לעולם לא" דורש כי יש לחוש ולדאוג מכל איום חיצוני וגישת ה"מוסר" סבורה כי אנו צריכים לדאוג לאנושות שלנו. הצורה הטובה ביותר היא שאנחנו נדאג למדינתנו, בעצמנו. עבודה עברית היא לא מילה גסה, יש לשוב אליה במהרה.
ותוכלו לשאול: מילים יפות, אבל אתה לא מרגיש קצת צבוע בכך שאתה בעצמך לא עושה את הדברים האלו? ואני עונה: הן. איני חש בצביעות כלל וכלל, לא מדובר רק בי, מדובר בחברה כולה. ישראלים לא מוכנים ללכלך את הידיים שלהם, אנו חשים כביכול שזה מתחת לרמתנו. הכל עניין של חינוך. איפה יש אנשים כמו טרומפלדור, שיהיו פטישים, או גלגלים? כולנו ביחד בסירה הזאת.
וזה הלקח שלי מהשואה: אם אנחנו רוצים שזה לעולם לא יקרה, אנו חייבים לשמור על האמה המוסרית הגבוהה ביותר שתאפשר לנו לחיות כאן.