בשבת זו קוראים בתורה שתי פרשות, תַּזְרִיעַ ומְצֹרָע, שבמרבית השנים הן נקראות יחד. אגב, בחו"ל קוראים השבת את הפרשה הקודמת, פרשת שמיני, שאנחנו קראנו בשבת שעברה. וזאת כי אצלם, באותה שבת, חל היום האחרון של פסח שכן כידוע, הם חוגגים יומיים כל חג. על כל פנים, בפשט, פרשת תַּזְרִיעַ פותחת בנושא שלכאורה אין שום קשר בינו ובין התוכן הכללי של שתי הפרשות - דיני נגע צרעת. [ויקרא י"ב]: [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [ב] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה זָכָר (...). הנושא הזה תופס שמונה פסוקים בתחילת הפרשה ומיד עוברת התורה לנושא שהיא דנה בו עד סוף פרשת מְצֹרָע [פרק י"ג]: [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. [ב] אָדָם, כִּי-יִהְיֶה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ-סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת, וְהָיָה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ, לְנֶגַע צָרָעַת--וְהוּבָא אֶל-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, אוֹ אֶל-אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים.
כאמור, בפשט קשה למצוא קשר בין התוכן של פתיחת הפרשה ובין ההמשך, אבל בפנימיות - ציטטנו כבר בעבר, בהקשר אחר אמנם, את דברי ה'אור החיים' הקדוש בפירושו לפסוק: "עוד ירמוז הכתוב על כנסת ישראל, אשר מצינו שנקראת 'אשה' בדברי הנביאים, ועליה אומר הכתוב אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, פירוש הזרעת מצות ומעשים טובים, על דרך אומרו [הושע י'] זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה; וְיָלְדָה זָכָר, פירוש - תהיה הוֹלָדָתָה זכר, פירוש: דע, כי בחינת הזכר היא בחינה עליונה, והודיע הכתוב כי אם כנסת ישראל תזריע - ודאי שתוליד הדרגות העליונות. והוא מאמרם ז"ל (סנהדרין צח שמו"ר פט"ו כאן) עוצם הפלגת הפלאות אשר יפליא ה' בביאת הגואל אם ישראל יזכו על-ידי מעשיהם הכשרים; ויכוין להבדיל בין הגאולה המיוחלת לגאולה שעברה, ממצרים, שהיו ישראל ערום ועריה (מן המצוות). ואותה גאולה - תכליתה לא עמד, כי נחרב הבית וגלו והיה מה שהיה, ואין טובה זו בבחי' זכר.
"אבל הגאולה העתידה - לצד שעל כל פנים תהיה באמצעות זכות ישראל, לו יהיה שלא יהיו ראויים, אף על-פי כן - באמצעות אורך הגלות ועסק התורה, דכתיב [דברים ל"א] כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ, על כל פנים תהיה הגאולה בבחינת זכר ועמדה לנצח". שקלתי לערוך את הדברים כך שיהיו מובנים לקוראי עברית, אבל כאב לי הלב להתערב, ואולי לקלקל, את לשון הזהב של רבנו חיים בן עטר. אבל צריכים להסביר: יש זריעה והולדה ברבדים השונים של המציאות, לא רק באלה הגלויים אלא גם, ואף בעיקר, באלה הסמויים מן העין הגשמית, כלומר ברבדים הרוחניים. מערכת היחסים בינינו ובין הקב"ה מתפרשׂת על פני רבדים רבים כאשר המכנה המשותף לכולם הוא היחס שבין משפיע ומקבל. ומהם, אחד הגלויים לגמרי בתנ"ך, הוא היחס שבין איש ואשתו.
כשזורעים דברים טובים הפסוק הזה רומז לנו, אומר ה'אור החיים' הקדוש, שההבדל בין הגאולה העתידה לגאולות הקודמות הוא במידת העמידות שלהן. גם ממצרים נגאלנו, אבל הגאולה ההיא באה ביוזמה מלמעלה ועל כן לא הייתה יציבה, היו עוד גלויות אחריה. לעומת זאת, הגאולה העתידה תבוא כתוצאה מהצטברות המעשים הטובים של עם
ישראל לכל אורך שנות קיומו, כלומר ביוזמה שלנו, מלמטה. על כן, גם אם מה שרואים על פני השטח בדור האחרון לגלות והראשון לגאולה, זה ההפך ממוכנות ומרצון לגאולה, הגאולה תבוא והיא תהיה יציבה, נצחית. כי כאמור, הדור הזה אינו קובע לבדו, ההצטברות היא הקובעת. והרי לאורך הדורות, כמו גם בדור שלנו, זרעו יהודים הרבה מאוד מעשים טובים ובכך הכשירו את העולם לגאולה האמיתית והשלמה, לגאולה נצחית.
ככה זה כשזורעים דברים טובים. בחסידות מקובל המשל מרב ותלמיד; הרב יכול להעניק לתלמיד את המירב שהוא מסוגל, אבל הקליטה הסופית תלויה בתלמיד; אם הכשיר עצמו לקליטת דברי הרב - הוא יקלוט בטוב, אבל כדי להפנים את הדברים, כדי להגיע למדרגה שהוא קולט את הדברים באותה רמה שהם קיימים אצל הרב, עליו לחזור עליהם, ללמוד אותם בעצמו, לתרגם אותם לשפה שלו. אם כך יעשה, ההפנמה תהיה מלאה והוא עשוי להגיע למדרגה של הרב עצמו. אם יסתפק בשמיעת דברי הרב ולא ישקיע מאמץ להבינם כראוי כך שיוכל לחזור עליהם בלשונו שלו, הרי שהחוכמה העמוקה שלימדו רבו תתאייד ממוחו. זה היה מצבנו בגאולת מצרים. כעת אנחנו מתקרבים לגאולה שתבוא בעקבות ההפנמה רבת השנים, גאולה שאין אחריה עוד גלות.
מהצביעות צומחת צרעת עד כאן דיברנו על זריעת דברים טובים, מה שהתורה אומרת לנו בפסוקים הראשונים של הפרשה הראשונה, אבל מה קורה כאשר זורעים דברים לא טובים? את זה רומזת לנו התורה בהמשך, כאשר היא עוברת לדון בדיני נֶגַע-צָרַעַת. כי לכאורה, מה הקשר בין פתיחת הפרשה ובין ההמשך? הרי אחרי שנולד ילד, מעבר להוראה: [ג] וּבַיּוֹם, הַשְּׁמִינִי, יִמּוֹל, בְּשַׂר עָרְלָתוֹ, יש עוד הרבה מאוד מה ללמד על אודות תהליך גידולו וחינוכו, אבל התורה מסתפקת בהנחיות התנהגות להורים ומיד עוברת לדון במה שהוא לכאורה מנוגד לגמרי לשמחה הגדולה שבעקבות הולדת בן או בת, בנגע צרעת. צריכים לומר שהפסוקים הראשונים מציגים את הפן החיובי של האירוע המשמח וכמובן, גם את הדרך לשמר את החיוביות לאורך זמן. לכך נועדו דיני הטהרה המפורטים באותם פסוקים, שהקפדה עליהם מעמיקה ומאריכה את החוויה החיובית.
ההמשך דן במה שקורה אם וכאשר מישהו נסחף לכיוון לא רצוי, בתוצאות הקשות של היסחפות כזאת ובדרך לתקן את אותן תוצאות. כאמור, במרבית השנים שתי הפרשות האלה נקראות ביחד. אז אולי אם נתבונן בפתיחת הפרשה השנייה, נבין טוב יותר את המסר [פרק י"ד]: [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [ב] זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע, בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ: וְהוּבָא, אֶל-הַכֹּהֵן. הרבה דיוקים מדייקים המפרשים בפסוק השני, ומהם נביא את דיוקו של רבנו חיים בן עטר, הפרשן שהבאנו קודם: כל הכתוב מיותר, שלא היה לו לומר אלא כי יטהר המצורע והובא אל הכהן וגו'. והכלי יקר שואל: הכתוב קראו מצורע משמע שהוא עדיין מצורע, ואיך אמר בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ? כי אם הוא מצורע - אין כאן יום טהרתו. כמובן, לא נוכל להתייחס לכל הדיוקים במסגרת זו, אבל נביא מדרש אחד שמציע את הכיוון.
[מדרש רבה]: זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע, זהו שכתוב [תהלים ל"ד]: [יג] מִי-הָאִישׁ, הֶחָפֵץ חַיִּים; (...). מעשה ברוכל אחד שהיה מחזיר בעיירות שהיו סמוכות לציפורי והיה מכריז ואומר "מי מעוניין לרכוש סם חיים". השומעים הסתקרנו. ר' ינאי היה יושב במרפסת ביתו ושמע שמכריז מאן בעי סם חיים, אמר לו, בוא לכאן, מכור לי. אמר לו, אתה והדומים לך אינם זקוקים לזה. הפציר בו עד שניגש אליו; הוציא לו ספר תהלים הראה לו פסוק: מִי-הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים, מה כתוב בפסוק הבא - [יד] נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע; וּשְׂפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה. א"ר ינאי, אף שלמה מכריז ואומר [משלי כ"א]: [כג] שֹׁמֵר פִּיו, וּלְשׁוֹנוֹ- שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ. א"ר ינאי, כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט (- רמוז בתורה) עד שבא רוכל זה והודיעו, מִי-הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים; לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע, תורת המוציא שם רע.
להוציא שם רע, זה מה שנקרא בעברית של ימינו - להשמיץ. מישהו לא מכיר את התופעה? אולי זה סתם רושם מוטעה אבל לפעמים נדמה שאנחנו אלופי העולם בהשמצות. ואני לא מדבר על השמצות של פוליטיקאים, כי השמצות כאלה יכולות להיות סתם סימפטום למחלה הקשה שנקראת דמוקרטיה. אנחנו מדברים על השמצות של אנשים פשוטים שמשום מה מסרבים ליישר קו עם הזרם המרכזי של התשקורת הישראלית. ואם הם במקרה גם קצינים בצה"ל - או אז זרם ההשמצות הופך לנהר שוצף המאיים להטביע את כולנו. ועם כל האהדה, הסיפור של סא"ל אייזנר הוא רק משל; כי היחס אל קצינים ושוטרים שנקטו אלימות קשה ואכזרית פי כמה כלפי יהודים, אומנם מאלה המכונים '
מתנחלים ואוהדיהם', היה סלחני במידה מבהילה ואף מבחילה. ואחר-כך יש מי ששואלים מהיכן צצה לה שוב האנטישמיות.
ובכן, היא נזרעה וגם צומחת כאן; ומכאן היא מתפשטת להרבה מקומות בעולם. בפרשת השבוע מדובר ב-נֶגַע צָרַעַת, כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם פרטי, או אז - [מו] כָּל-יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ, יִטְמָא--טָמֵא הוּא: בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ. הוא הוציא שם רע ובכך גרם שאנשים יתרחקו ממישהו, לכן, מידה כנגד מידה, הוא מורחק מן המחנה, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ. אצלנו מדובר באנשים ששוכנים בתוכנו, בתוך המחנה והם אף מתיימרים להוביל אותו, הם המוציאים לנו שם רע בעולם. ואחרי זה לא מבינים מדוע העולם מתייחס אלינו - ואליהם, כי הגוי המצוי אינו מבדיל בין יהודים - כאל מצורעים. אומנם המצב נראה איום ונורא, אבל בו עצמו טמונה הנחמה, כי מכיוון שהגענו לכזה שפל - אין ספק שהגאולה כבר קרובה מאוד. שהרי: כִּסְּתָה הַצָּרַעַת אֶת-כָּל-בְּשָׂרוֹ - כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן, טָהוֹר הוּא.