אנו עומדים בעיצומם של ימי הספירה, לקראת המעמד הנרגש של מעמד הר סיני וקבלת התורה. במהלך קריאת הפרשות הצבענו לא אחת על הקשר בין הפרשה למועדים. השאלה היא האם ניתן להצביע על קשר דומה בין ימי הספירה לחומש ויקרא, המלווה אותם, ואם כן מה המשותף ביניהם. אלו מסרים ניקח עימנו מספר ויקרא אל ספר במדבר, המסמל באופיו את מתן תורה.
התפיסה ההוליסטית בפרשת שמיני הצבענו על התפיסה ההוליסטית שבאה לידי ביטוי בתורה בכלל, ובחומש ויקרא בפרט, שלפיה יש זיקה טבעית בין המישור הפיסי למישור הרוחני. מעֵבר לזיקה הקיימת בין גוף לנפש, מצביעה התורה על ההשפעה ההדדית הקיימת בין הגוף לרוח והקשר האורגני שביניהם. ובמילה אחת: אקולוגיה רוחנית. רבי משה חיים לוצאטו (רמח"ל) בספרו "מסילת ישרים" מרחיב את ההשפעה הסביבתית של כל מעשה. הוא מציין שזיהום החטא משפיע על זיהום הגוף, זיהום הסביבה והבריאה כולה.
מדד הצמח חוקרים גילו לאחרונה את תגובת הצמחים לחיתוכם ואת התפתחותם המהירה לצלילי מוזיקה. אולם רעיון זה, שהצמחים מגיבים לסביבתם, אינו חדש. כבר לפני אלפי שנים מגלה התורה, כי ההתפתחות הסביבתית היא פונקציה של הרמה הרוחנית. בתקופת המקרא הענבים בארץ היו כל כך גדולים, עד כי כל אשכול נאלצו לשאת לא פחות מארבעה (!) אנשים. חכמינו ראו בהתפתחות הצמחים בארץ ישראל ובאיכותם את המדד למצבם הרוחני של היהודים ולירידת הדורות. וכך התַּנָּאִים חזו את חורבנה ההדרגתי. לשנה אחת ירדו תַּנאים לשדה וראו דלעת ענקית, עד כדי כך שפרד היה יכול לטייל בתוכה. ואכן כשראו את הדלעת מרחוק סברו שהיא...פרד! נשמע כמו בדיחה? אבל לא, זו הייתה מציאות. מכאן הסיקו שהיהודים הם ברמה רוחנית טובה ומקיימים מצוות כהלכה. לשנה הבאה ירדו לשדה, וגילו שהירקות הצטמקו, וכי הדלעת לא יכלה עוד להכיל את פרדם. מכאן הסיקו על ירידת הדור, וכי היהודים אינם הולכים די בדרכה של תורה. הכל עניין של אנרגיה. כל מצווה משדרת אנרגיה חיובית לסביבה, וכל עבירה משדרת אנרגיה שלילית. מה הפלא שבימות המשיח, כשכל העם היהודי ידבק בתורה וישמור מצוות, והעמים הרשעים יושמדו מן העולם, מציינים חז"ל שכל שיבולת חיטה תהיה בגודל כליה (שמעתם נכון), ואפילו עצי סרק יניבו פירות! קיים אפוא קשר אורגני בין המעשה האנושי לרמה הפיסית של
האדם וסביבתו הקרובה והרחוקה. התורה מניחה את היסוד לתפיסה של גמול אורגני - שכר ועונש טבעיים כפונקציה של המעשה. ואכן, הנביא ישעיהו כבר הצביע על כך, כי "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו" וכי העונש הוא תוצאה טבעית של המעשה.
המורסה הרוחנית תפיסה אולטימטיבית זו באה לידי ביטוי מובהק בספר ויקרא. כבר בפרשת מצורע אנו עדים לפריחת נגע הצרעת בגוף האדם, בכלים ועל קירות הבתים כתוצאה מדיבור לשון הרע. האם אין זה עונש טבעי? בדיוק כמו מורסה המתפתחת מן הפצע בתהליך של הגלדה, כך הצרעת היא המורסה הרוחנית המתפתחת מן החטא בתהליך ריפויו. ההנחה היא כי הגוף המחובר לנשמה הוא טהור ביסודו, ורק החטא משחית אותו ואת סביבתו. כמו המורסה כך גם הצרעת היא תמרור אזהרה על הזיהום הקיים, סימפטום החטא. בד-בבד המחלה היא חלק מתהליך ההגלדה במתקפת- נגד החיידקים וגירושם החוצה. אפילו מבחינת התווית הלשונית יש תזכורת: הצרעת מקורה בהוצאת שם רע. הנגע הוא ראשיתו של תהליך טיהור והתבודדות הנמשך שבעה ימים. מעבר לעריכת חשבון נפש ההתבודדות נחוצה לצורך ניתוק מן הסביבה האנושית, המשמשת חממה לרכילויות והוצאת דיבה.
הצרעת היא לא העונש הטבעי היחיד. גם המאכלות האסורים, בפרשת שמיני, מצביעים על התוצאה הטבעית : "וְנִטְמֵתֶם בם". טומאה, המוליכה לטמטום הלב, כפי שמפרש רש"י על-פי מצלול המילה, הכתובה חסרה בלי א' מבחינה גרפית. ולא, אין מדובר בתהליך מיסטי, אלא בתהליך ביולוגי מובהק. המאכלים הטמאים נטמעים בדם הזורם אל המוח, משכן המחשבות והנשמה ומרכז הפיקוד (הרמטכ"ל) של הגוף. הם גורמים לזיהום הדם ובעקבותיו לזיהום כל המערכות הגופניות, השכליות, הנפשיות והרוחניות, ואף לטומאת הארץ. מראשית ספר ויקרא ועד לסיומו בפרשת 'בחוקותי' אנו מוזהרים על קדושת הפה, הרחקה מהוצאת לשון הרע ומהכנסת מאכלות אסורים, טהרת המשפחה, שבת ומועדים, קידוש החיים בכל המישורים האישיים, החברתיים והרוחניים על-ידי דבקות בתורה, בהוראות ההפעלה המנצחות שלה, שהן מתכון בדוק לחיים בריאים ומאושרים. רק על-ידי פרישה מטריפות ומחיים מתירניים נגיע אל הקדושה המיוחלת המשתקפת בפרשת 'קדושים תהיו' ובסדרת עשרת הדברות הנשנית בה.
ממחרת השבת מה בין שבת לספירת העומר? נֶאמר "וספרתם לכם ממחרת השבת". מתחילים לספור ממחרת חג הפסח (המכונה שבת, משום שגם ביום טוב מצוּוים על שביתה ממלאכה, ואולי גם משום השביתה מקצירת התבואה החדשה, המותרת למחרת החג), "שבע שבתות תמימות תהיינה ...עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום" (פרשת אמור). אין ספק אזכור השבת אינו רק כרונולוגי אלא בעיקר רעיוני.
העם היהודי העניק לעולם את יום המנוחה השבועי בזכות השבת. הגוף והנפש זקוקים למנוחה ולרענון שבועי, כדי לצבור כוחות ואנרגיה ולמלא את המצברים לפעולה מחדש. התורה שידרגה את המנוחה היהודית בשבת לרמת בריאה מיוחדת "וַיִּנָּפַשׁ". הנפש הייחודית שנבראה בשבת נראה לי היא הנשמה היתרה (ואולי משום כך נֶאמר שהקב"ה כילה מלאכתו ביום השביעי). הרגשת העונג הרוחני שהשבת מקנה לשומריה היא כה גדולה, עד כי חז"ל הכתירו אותה כמובילה את נבחרת המצוות ושקולה כנגדן. התחושה העילאית, המלווה את עונג השבת, שהיא מעין עולם הבא, טומנת בחובה ברכה לכל ימות השבוע. השבת תורמת באופן מובהק, כפי שהוכח, ליעילות העבודה, לנצילותה המירבית ולאיכותה הגבוהה. ויש לה גם בונוס. היא משאירה טעם של עוד, ורצון להתחבר לפנימיות הנשמה ולקיים מצוות נוספות ככלי לשלווה רוחנית ולמדיטציה יהודית.
הספירה לאחור בספירת העומר מתחילה בליל חול המועד הראשון של פסח, עם יציאת ישראל ממ"ט שערי טומאה של מצריים. במשך שבעה שבועות צפוייה להם עבודה רוחנית יסודית, שיטתית והדרגתית של תהליך היטהרות לקראת מתן תורה במעמד הר סיני. התעלות דתית זו דומה בדרגתה וברמתה הנפשית לשבת. תהליך ההיטהרות נמשך ארבעים ותשעה יום כנגד ארבעים ותשעה שערי הטומאה במצרים. ביום החמישים הם נכנסים טהורים לקבלת התורה בחג. לא פלא שימי הספירה זוכים לקדושה מיוחדת ולמשמעות קבלית לאור עשר ספירות עליונות בזוהר.
הספירה לאחור הספירה מלמדת פרק יסודי בתיקון המידות ובעבודת ה'. ההתקדמות כאמור היא יסודית והדרגתית, צעד אחר צעד, יום אחר יום. "תפסת מרובה - לא תפסת". בניגוד לטבלת יאוש, הספירה היא לאחור. עבודת המידות מלמדת על ראייה אופטימית, לראות את חצי הכוס המלאה, כמה התקדמנו, ולא את כברת הדרך העומדת לפנינו.
המאורעות הדרמטיים בימי הספירה משקפים את התפיסה האקולוגית הרוחנית. מות תלמידי רבי עקיבא, שלא נהגו כבוד זה בזה, היה עונש טבעי. ברמתם הרוחנית הגבוהה הם לא היו מסוגלים לשאת מצב קיומי זה. אולי משום כך הקב"ה מקפיד עם הצדיקים כחוט השערה. צדיקותם אינה מאפשרת מצב של חטא. הם בעלי סף רגישות גבוה לחטא. הסייסמוגרף הנפשי שלהם הרגיש לכל מעשה בלתי תקין גורם לרעידת אדמה קיומית. הצדיקים, אומרים חז"ל, רואים את החטא כהר גבוה, ולכן הם פחות מסוגלים לשאת אותו. הרשעים, לעומת זאת רואים את החטא בגודל חוט השערה בלבד, ומכאן זלזולם הציני הרב בחטאים ו'שרידותם' בהם, בניגוד לצדיקים. יתכן כי מסיבה זו רשעים טוב להם בעולם הזה לעומת ייסורי הצדיקים. התשובה לסוגיה התיאולוגית הידועה הזאת נעוצה בתפיסה ההוליסטית.
רעידת האדמה הקיומית של הצדיק עקב מצב רוחני עלולה להתפשט מהמעגל האישי למעגל האוניברסלי. רבי שמעון בר יוחאי ואלעזר בנו, שיצאו מהמערה לאחר תריסר שנים של לימוד סודות הזוהר, לא הבינו את העיסוק החומרני בעולם, כיצד "אדם חורש וזורע, ותורה מה תהא עליה". אומר המדרש, "יצאה אש מעיניהם והייתה מכלה כל מקום שנתנו עיניהם בו. שמעו בת קול משמים מכריזה: כלום להחריב עולמי יצאתם ?! שובו למערתכם!" רק כעבור שנה התעשת רבי שמעון, כשראה בערב שבת איש זקן נושא שני הדסים. שאל אותו רבי שמעון:לְמה אלה? השיב הזקן: אחד כנגד שָמוֹר, ואחד כנגד זָכוֹר (את השבת). רק בשביל קיום השבת הבין הצדיק כי כדאי הוא קיום העולם. (והרי גם הדס ריחני, לכבוד שבת, עובר תהליך גידול פיסי, ויש זיקה סימביוטית ביניהם).
רבי שמעון היה תלמידו המובהק של רבי עקיבא, אופטימיסט ללא תקנה, שדגל בתפיסה כי הכל לטובה. רק כשאימץ את התפיסה האופטימית של רבו הדגול, היה מסוגל רבי שמעון לחיות בעולם מחוץ למערה. הוא הבין כי אין העולם מתקיים אלא בלימוד זכות על היהודים.
על-פי התפיסה ההוליסטית העונש הטבעי הוא לא רק על הסתייגות מחטא, אלא גם תוצאה של מגע ישיר בין עולם הקדושה לעולם החומרי. זאת גם הייתה הסיבה לכיסוי כלי הקודש של המשכן במסע ישראל במדבר. אף משה רבנו נאלץ לכסות את פניו הקורנים במסכה כשיצא מאוהל מועד אל הקהל. כך גם מתו נדב ואביהוא, בני אהרן הכהן, בהקריבם אש זרה בקודש. הקדושה אינה סובלת אש זרה, שפגעה כבומרנג בשני הכהנים הצדיקים, שנשמתם הגבוהה לא הייתה מסוגלת לשאת פגיעה כה קריטית בקודש.
שבת שלום!
