"אנשים שמבטלים את האיום האירני כגחמה או כהגזמה לא למדו דבר מהשואה", אמר ראש הממשלה
בנימין נתניהו בנאומו בעצרת הממלכתית ביד ושם ליום הזיכרון לשואה ולגבורה. אפשר שמתוקף התפקיד, או לנוכח הנסיבות או מטעמים אחרים, נמנע נתניהו לעמוד על הסיבה האמיתית למגמה ההולכת ומתגברת בשדרות נרחבות בשמאל הישראלי הן לגמד את האיום האירני, והן להאשים אותו בניצול ציני של האיום לצרכיו הפוליטיים.
היות שבאיום האירני ניכר (רחמנא לצלן) פוטנציאל של ממש להגברת הקו המיליטנטי הישראלי, להעצמת הימין הישראלי ולחיזוקו האלקטורלי של נתניהו עצמו, וכיוון שכלל האיומים על ישראל מצויים כידוע רק במוחו הקודח של הימין הישראלי, והואיל ו"במלחמת מצווה הכל יוצאין ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" כדברי הרמב"ם - התגייסו רבים מבאיו של מחנה השמאל לטובת מלחמת הקודש החדשה שלהם.
החמורים של ג'וחא זוהי מלחמה שבה הם חוזרים ומסבירים להדיוטות שבקרבנו כי הגרעין האירני אינו יותר מדחליל מעשי ידיו הפוליטיים של ראש ממשלתנו הציני והמופקר, בין היתר עקב חששותיו מהתחדשותה של המחאה החברתית ואי-רצונו בשלום עם הפלשתינים; כי הבעיה, אם זו כלל קיימת, היא של העולם ולא שלנו; כי כדאי לנו להביט היטב במראה ולראות מי באמת מאיים על שלום העולם (כדבריו האלמותיים של גינטר גראס, שרובו ככולו של השמאל הישראלי לא רק שלא התקומם נגדם, אלא אף הסכים עמם בכל לבו); ובעיקר כי ההשוואות שעורך נתניהו בין
אחמדינג'אד ובין היטלר, או בין מאוויי האירנים לבין אלה של גרמניה הנאצית, אינם פחות מעלבון לאינטליגנציה. המהדירים שבהם, כמובן רק מדאגה כנה לזכר השואה וקורבנותיה, מבהירים לנו עד כמה יש בהשוואות הללו משום זילות של השואה.
הבעיה הקטנטנה היא שבהזדעזעות הזו של עידית המחנה יש מנגנון הפעלה נפלא, הנכנס לפעולה רק כשהאנלוגיה היא מעשי ידיו של הימין הישראלי וחלילה לא כשזו נעשית מתוך ביתם הם. בין אם זוהי "הזדעזעותם" מענידת טלאי צהוב בימי ההינתקות ("הימין יודע שנושאים הקשורים בשואה מקפיצים לנו את הפיוזים", יוסי ביילין), או "התחלחלותם" מהנאציפיקציה של ביבי ושל מנחם בגין ("היטלר כבר מת, אדוני ראש הממשלה",
עמוס עוז), או "התפלצותם" מהשימושים באותן אנלוגיות ("בגין וביבי משתמשים בשואה, הראשון משום שהיה רדוף והשני משום שהוא מפיץ פחדים",
אברהם בורג) - כולם כאחד חוזרים ומוכיחים כי בשדרות נרחבות בשמאל הישראלי, לצביעות ולהתחסדות לעולם יהיה מקום רם ונישא, ובעיקר - קרדום אידיאולוגי לחפור בו.
כך, למשל, יכול היה
דוד בן-גוריון בכבודו ובעצמו לקרוא לזאב ז'בוטינסקי "ולדימיר היטלר", לדַמוֹת אחר כך את בגין להיטלר, ולא פחות - להמשיל את ממשלתו של בגין ומעשיה, אם חלילה זו תקום, לאלה של גרמניה הנאצית, ואיש מאבותיהם הרוחניים לא נפל מכיסאו. כך גם יכולים היו רבים מהם להתמוגג מה"יהודו-נאצים" של ישעיהו ליבוביץ בהשוותו את חיילי צה"ל לנאצים, לפתוח בפניו את כל הדלתות, לראות בו את קולו המוסרי של הדור ולהילחם בשיניים כדי שיקבל את פרס ישראל, למשל כפי שעשתה
שולמית אלוני. וברוח זו יכולים אנשים כברוך קימרלינג להקביל את "פשעיה של ישראל" לאלה של מדינה מסוימת באירופה בשנות ה-30' (ולכתוב זאת בין השאר בעיתון ניאו-נאצי). כך יכולות דמויות אחרות במחנה, כמו לב גרינברג או משה צימרמן, להחרות ולהחזיק אחריו בהשוואות ובתזכורות. וברוח זו גם יכולים לא מעטים מקרבם להגביר את פנטזיית ההשוואות למעשי הרייך השלישי בעטיו של מבצע "חומת מגן".
מספרים על גוח'א החמר, שחזר הביתה לאשתו רכוב על חמור ומאחוריו עוד ארבעה חמורים, ואמר לה: "יצאתי לדרך עם חמישה חמורים והנה אני רואה רק ארבעה". אשתו ענתה לו בכעס שהיא דווקא רואה שישה חמורים. בדומה לג'וחא שאינו סופר את החמור שהוא יושב עליו, מתקשים עד מאוד באי המחנה לספור את החמור שהם יושבים על גבו, ובעיקר הם מקפידים למלא עד תום את רוח הפסוק: "מה שמותר ליופיטר אסור לפשוטי העם". לנו לא נותר אלא לקבל בהכנעה את כלל הברזל, כי אנלוגיות לפיהרר ולשלוחיו של נוטרי חומות המוסר משמאל הן לכל הפחות הִתעלות מוסרית וערכית, ואילו הקבלות מימין הן לא פחות מזילות השואה ש"מקפיצות לכל בר דעת את הפיוזים".
